"נירית, את מוכנה?"
"כן, אימא."
>~~~~~~
והם נכנסו לעיר.
~~~~~~>
"חכי", נירית התיישבה במיטה, "אימא, שכחת לספר חלק. אתמול הנסיך התחיל לספר מה קרה."
"ו-?"
"אני לא יודעת. את לא סיפרת."
"תני לי לבדוק. אה, סליחה, הסתכלתי בעמוד הלא נכון."
>~~~~~~
הנסיך סיפר להם את כל הסיפור. והם נכנסו לעיר.
~~~~~~>
"אימא! את עושה את זה שוב."
"כן. זה מוזר. כאילו הסיפור קופץ פתאום. אבל אין שום דבר באמצע."
"מה נעשה אימא? את לא יודעת מה קרה?"
"לא, נירית. אבל תרשי לי לקרוא הלאה."
>~~~~~~
והם נכנסו לעיר.
זה לא היה קל. הזאב היה חייב להסיר את נעליו.
~~~~~~>
"אימא! איזה זאב?"
" גם אני לא מבינה. חכי, אני אבדוק יותר הלאה בסיפור. ממם, כן. עכשיו אני רואה. הדפים התערבבו. אז אני אקרא לפי הסדר שאמור להיות.
>~~~~~~
הנסיך סיפר להם את כל הסיפור.
הוא היה בדרכו להעיר את היפהפייה הנרדמת.
לילה לפני שהוא הגיע אליה, הוא היה במלון בממלכה של מלך פיטר.
הוא ישב במסעדה והקשיב לפסנתרן.
פתאום שני גברים נכנסו לאולם וניגשו ישר אליו:
"האם אתה הנסיך, שרוצה להעיר את היפהפייה הנרדמת?"
"כן. זה אני. ומי אתם?"
"זה לא משנה. אבל אם אתה רוצה להעיר אותה, אתה חייב להרוג את הדרקון."
"אני לא רוצה להרוג שום דרקון."
"אם לא תהרוג אותו, אנחנו נהרוג את היפהפייה."
"מי אתם?"
"זה לא משנה. זכור רק שהדרקון או היפהפייה ימותו. מי משניהם - זו בחירתך."
"אז נאלצתי להסכים. אבל הם לא אמרו לי שהדרקון מיוחד. מה אני אעשה עכשיו? הם יהרגו את היפהפייה הנרדמת!"
"אם זה תלוי בנו, הם לא". דן הביט על המלך והדרקון הם הנהנו להסכמה.
"אנחנו נציל אותה."
"אבל איך? אני אפילו לא יודע מי הם."
"אני חושב שאלו אנשים של השכן של המלך פיטר." אמר הדרקון.
"ג'וני הדרקון, אתה חושב שהזאב האפור וכיפה אדומה יסכימו לעזור לנו?"
"דן, אני לא יודע. אחרי שהם שינו את מקצועם, הם הפסיקו לגמרי לקחת חלק בהרפתקאות."
"מה זאת אומרת, הם שינו מקצועות?" שאל המלך.
'אתה מבין, הזאב האפור החליט לאכול את הסבתא. הוא פשוט בלע אותה, והבטן שלו התחילה לכאוב. זה היה כל כך חזק שנאלצו לקחת אותו לבית חולים כדי לפתוח את הבטן ולהוציא את הסבתא.
נראה שהיא רקדה בתוך בטנו של הזאב האפור וזה כאב עוד יותר.
אחרי שהוא חזר הביתה, הוא החליט להביא את הידע שלו לאחרים. הוא מלמד, "מזון טוב ובריא" באוניברסיטת "היער השחור". אומרים שהוא לא אוכל בשר בכלל. רק ירקות ופרות. והשער שלו הפסיק להיות אפור – הוא פשוט נשר. אז היום קוראים לו הזאב הקירח.
"אני מבין."
המלך עשה פרצוף מהורהר וכולם השתתקו לזמן מה לחשוב על הזאב הקירח בלי שער בכלל.
"אבל מה קרה לכיפה אדומה?"
"החוויה הזו הבהילה אותה. היא חשה אשמה בגלל שהזאב כמעט מת.
היא אמרה שהייתה צריכה לטלפון לבית חולים מיד, במקום לנסות להבין מה קרה לו: 'למה יש לך כזה פה גדול? ולמה העיניים שלך גדולות? ואני יכולה לבדוק את הכבד שלך כי הוא נראה גדול מדי?"
לכן, לאחר שבבית החולים הצילו את הזאב, היא החליטה ללכת ללמוד לאחות. היום היא עובדת בחוות החיות."
"דן, את מי כדאי לבקר קודם?"
"בואו, קודם נדבר עם הזאב."
"הו, לא!"
כולם עצרו כאילו הכניסו את רגליהם בבוץ.
דן הביט על המלך, אשר הביט על הדרקון שהביט על הנסיך שהביט על הסוס.
"אני לא מסכים."
שפתיו של הסוס נעו כאילו הוא מדבר."
"סוס לבן שלי, אתה מדבר", קולו הרועד של הנסיך הצביע בהחלט על כך שהוא היה מאוד מופתע.
"כן, הנסיך היקר. אני מדבר. ואני אומר, שום זאבים."
"חכה, עזוב את הזאבים. ממתי אתה מדבר?"
"מתמיד."
'אז למה לא דיברת איתי עד עכשיו?"
"לא היה לי מה לומר לפני כן."
"עשר שנים אתה אתי ולא היה לך מה לומר?"
"לא."
"אפילו לא בוקר טוב?"
"אתה יודע, אתה כמו כל האנשים האחרים. אתה רוצה שחיות ידברו, אבל אתה אפילו לא מנסה לדבר אתן."
"האם אתה מתכוון להגיד, שלו אני הייתי מדבר אתך, נניח הייתי אומר 'בוקר טוב', היית עונה לי?"
"רק אם הבוקר באמת היה טוב."
"אני מבין. הממם. סלח לי."
"עבור מה?"
"לא, אני מתכוון שאני רוצה לשאול אותך משהו."
"אני לא מבין אנשים: למה אומרים 'סלח לי' אם רוצים לשאול משהו. רק תבקש וזהו."
"אני יכול להמשיך לרכוב עליך?"
"אם אתה מעדיף שאני ארכב עליך, זה בסדר מבחינתי."
"לא. אני מעדיף לרכוב עליך."
"אז אל תשאל שאלות טיפשיות. זה כמו שיתוש ישאל אותך אם הוא יכול להמשיך למצוץ את הדם שלך."
"זה כל כך נורא, הסוס הלבן היקר?"
"אתה רוצה לנסות?"
"אוו לא. בכלל לא", והוא שינה את הנושא במהירות, "למה אתה לא רוצה ללכת קודם לזאב?"
"לא קודם ולא אחר כך. בכלל לא."
"אבל למה?" כולם שאלו בקול אחד.
"אני לא אוהב זאבים. הם אכלו את אימא שלי."
"אבל זה זאב אחר."
'אני לא יודע..."
"אני אתן לך קוביית סוכר."
"שלוש", אמר הסוס והחל דוהר אל תוך היער."
כל האחרים הלכו אחריהם.
~~~~~~>
אימא נאנחה עמוקות כמו אחרי עבודה קשה – והרי לקרוא כל כך הרבה זמן זה ממש לא קל – וסגרה את הספר.
"זה מספיק להערב."
"כן. אני אחשוב על איך הם מוצאים את הזאב."
"אבל תעשי את זה בזמן שאת ישנה."
"כן, אימא."
