"אימא, היום החברים כבר הגיעו לכיפה אדומה?"
"עדיין לא. הם יגיעו חמש דקות אחרי שאני אסיים לשטוף את הכלים."
"אולי הם היו יכולים להגיע יותר מהר אם היית שמה אותם במדיח?"
"נירית, סבלנות."
"טוב, אני מחכה."
>~~~~~~
החברים שלנו הלכו כל היום עד שהגיעו לבית חולים "יער הבריא."
~~~~~~>
"אימא. לא סיפרת שכיפה אדומה עבדה בחוות חיות?"
"אה, כן. המם... רגע, תני לי לבדוק... את מבינה, זאב נקע את רגלו והוא נזקק לטיפול."
"איך הוא הצליח לעשות את זה?"
"הוא הלך ביער ולא ראה שמשפחה של קיפודים שיחקה כדורגל נגד משפחת חלזונות. הכדור יצא מהשטח המגרש והתגלגל אל מתחת לרגלו. הזאב מעד עליו, נפל, ונקע את ידו."
"אימא!"
"מה, יקירתי?"
"אמרת שהוא נקע את רגלו."
"כן."
"אבל עכשיו את אומרת שהוא נקע את ידו."
"אה. ובכן, זה בגלל שהוא נקע את שניהם."
"זה בלתי אפשרי."
"למה, נירית?"
"כי אני הקמתי רק את הרגל שלי."
"את מתכוונת בשבוע שעבר? כאשר לא הסתכלת לאן את הולכת?"
"אימא, אל תתחילי שוב. הסברתי לך כי הסתכלתי על הציפורים."
"אין שום סיבה להמשיך ללכת כשמסתכלים על הציפורים."
"אבל הייתי רעבה ורציתי לחזור הביתה מהר."
"אז היה לך מזל. את הקמת רק את הרגל. לזאב לא היה מזל. הוא נקע את היד ואת הרגל. וזה כאב מאוד והוא התחיל להתייפח."
"לבכות? הזאב? אימא, אנחנו מדברים על אותו זאב שבלע את סבתא?"
"נירית, תנסי גם את לאכול רק ירקות ופרות וגם את תתייפחי ותבכי."
"אימא, אז מה קרה בבית החולים?"
>~~~~~~
ובכן, חברים שלנו הגיעו לבית החולים והלכו לחפש את חדר המיון.
הם מצאו אותו מהר, כי זה היה המקום היחידי עם כל כך הרבה שלטים האוסרים חניה לפני הכניסה.
וזה היה המקום היחידי עם כל כך הרבה מכוניות על הכביש המוביל לכניסה ועל הדשא מסביב.
הם נכנסו ונגשו לדלפק, שמאחוריו הם ראו את האחות ג'ירפה".
"מה קורה?" היא שאלה.
"הנה, הזאב נקע את רגלו וידו."
"טוב שהוא נקע רק שלו."
"למה את מתכוונתת?"
"אם הוא היה נוקע רגל או יד של מישהו אחר, הייתי צריכה להתקשר למשטרה."
"ובכן, זה מאוד מעניין, אבל תוכלי לעזור לו?"
"לא."
"למה לא?"
"אני לא יודעת."
"תפסיקי להיות חכמולוגית איתי. למה את לא יכולה לעזור לו?"
"כי אני לא יודעת".
"אה. חכי. אם את לא יודעת, למה את כאן?"
"בגלל שאני הבת של המנהל."
"תשמעי, מותק", הדרקון לא היה יכול להישאר שקט, "אל תשקרי לנו. אני אישית יודע שהמנהל הוא פיל. איך ג'ירפה יכולה להיות הבת שלו?"
"פשוט מאוד, לטאה מגודלת שכמוך – אם אשתו היא ג'ירפה, הילד שלהם גם יכול להיות ג'ירפה. או פיל. או חצי-חצי." את ה'או' האחרון ג'ירפה אמרה כמעט בלחש, אולי כי נזכרה באחיה ה'חצי-חצי'.
"לפחות את לא ג'ירפה-פילה עם צוואר ארוך ואוזניים ענקיות." אמר הדרקון והג'ירפה הסמיקה מרגליה ועד ראשה. זה אומנם לקח לה קרוב לדקה וחצי, להסמיק לכול אורכה ורוחבה, אך היא הצליחה, כי כל הזמן חשבה על איך באמת נראה האח הצעיר שלה, שהצד השמאלי שלו היה של הפיל והצד הימני של הג'ירפה.
כולם צחקו, אבל לא הג'ירפה. היא הביטה אליהם ברצינות פגועה ולאחר מכן אמרה:
"בואו מחר. האחות שיודעת מה לעשות תהיה כאן רק מחר."
"ומה את מציע לנו לעשות עד אז?"
"מה לגבי קצת לישון?"
"האם יש לכם פה מלון?" שאלה של המלך הייתה בנימה עניינית מאוד.
"לא, אבל יש לי מכונית במגרש החניה. אני מרשה לכם לישון בה."
"איזה רכב ג'ירפה היקרה?"
"פורד טנדר."
"טוב תודה. נשמח להשתמש בהצעתך הנדיבה".
והם הלכו אל מגרש החניה. שם הם מצאו את המכונית ופתחו אותה.
הדרקון נכנס הראשון. אבל הזנב שלו נשאר בחוץ ואף אחד אחר לא היה יכול להיכנס.
כל אחד היה צריך למשוך אותו בזנבו עד שהוא ניתק מן הדלת של הטנדר.
הם החליטו שהדרקון והסוס הלבן ישנו בחוץ, וכל השאר נכנסו פנימה.
הזאב שכב בשורה האחורית, המלך לקח את השורה לפניו. השורה הראשונה הייתה של הנסיך. דן היה צריך לקחת מושב ליד ההגה. היו לו רגליים ארוכות והימנית נכנסה לתוך ההגה כל הזמן. אז מדי פעם, כאשר דן הסתובב ב'מיטה' שלו ורגלו נגעה בצופר, "ביפ" היה מעיר את כולם. הם היו משתיקים אותו ב-"ששש" והיו חוזרים לישון.
לכן, בקלות ניתן להבין למה כולם היו עייפים ומרוגזים בבוקר.
אבל הסוס הלבן הביא לכולם קפה ואחרי זה הם הלכו לשבת בחדר המיון לחכות לאחות שיודעת מה לעשות.
~~~~~~>
"אימא."
נירית שמעה רק את הקול של הנשימה האטית של האימא שלה.
"אימא! את ישנה?"
נירית קמה, לקחה את הספר והניחה אותו על המדף, הלכה להביא את השמיכה של אימא וכיסתה אותה.
אחר כך היא שכבה על צדה, הביטה בפנים של האימה הישנה: "אימא המסכנה. היא כל כך עייפה".
נירית נשקה על לחיה של אימא. חשבה לרגע על משהו, אבל כמעט מיד עצמה את עיניה ונרדמה.
