נירית ודרקון 10

"אימא, את התחלת לישון באמצע של הסיפור אתמול."

"סליחה, נירית. היה לי יום ארוך מאוד וכול כך הייתי עייפה."

"אז למה סיפרת לי את הסיפור? היית צריכה ללכת לישון."

"אני לא רציתי לאכזב אותך, נירית."

"את אימא הכי טובה שלי."

"נירית, כמה אמהות יש לך?"

"רק את."

"אז אני הטובה היחידה?"

"כן. למה את שואלת?"

"לא חשוב. אז את רוצה לשמוע מה קרה אחר כך?"

"כמובן, אימא. בגלל זה את יושבת במיטה שלי – כדי לספר לי את הסיפור."

"את בטוחה?"

"אימא-א-א!"

"טוב מאוד.

>~~~~~~

כולם היו צריכים למשוך אותו בזנב שלו עד שהוא ניתק מדלת המכונית.

~~~~~~>

"אימא, את כבר קראת את זה."

"כן? אני לא זוכרת."

"כן. גמרת כאשר החברים חיכו לאחות שיודעת מה לעשות."

"בסדר. אני אקרא את זה בשקט עד אז, כי גם אני רוצה לדעת מה קרה."

>~~~~~~

אחרי שעתיים וכמה דקות, האחות שידעה מה לעשות באה.

זה היה מוזר לראות זברה כאחות אבל דן התקרב אל הדלפק וביקש את עזרתה.

זברה ניגשה אל הסוס הלבן וביקשה לראות את רגלו.

"זה לא הסוס. זה הזאב." אמר המלך, ורגע לאחר מכן האחות זברה הייתה מחוץ לבניין.

"היא שונאת זאבים", הסבירה האחות ג'ירפה, אותה האחות, שלא ידעה מה לעשות.

"אז מה יהיה?"

"חכו, אם כך, לאח היפופוטם. לו ממש לא משנה אם זה סוס או זאב."

החברים שלנו הספיקו לשתות עוד שלושה קפה עד שהאח היפופוטם הגיע.

"הראה לי את הכפות שלך. אהה, אני רואה. אני אסדר את זה בין רגע."

הוא אחז בידו של זאב ומשך אותה חזק מאוד. הזאב כמעט התהפך.

"מה אתה עושה, היפופוטם משוגע?"

"האם זה כואב לך עכשיו?"

"אה, מה? אתה מתכוון בקשר ליד שלי? כמובן שהיא כואבת... אני חושב... רגע!"

הוא עשה ארבע סיבובים ימינה ואחר כך שלושה שמאלה, אבל היד לא כאבה. האח ההיפופוטם לפתע משך את רגלו של הזאב והוא נפל על הרצפה.

"מה..."

הזאב החל לקום, מביט בפליאה על רגלו. היא הייתה במקום ולא כאבה כלל. כל הפגיעות שלו טופלו. הוא נשאר רק עם הפגיעה בגאווה שלו. לכן הזאב התחיל לצעוק:

"ואני צריך לחכות כל כך הרבה זמן! לא יכולתם לעשות את זה אתמול?"

היפופוטם היה רגוע, כתב משהו על פיסת נייר וביקש מהזאב לשלם עבור הטיפול.

"השתגעת? לשלם חמש מאות עבור דקה מזמנך?"

ההיפופוטם התקרב אל הזאב:

"אם אתה רוצה, אני יכול לעשות את זה הרבה יותר לאט. למשל, במשך שעה. אתה רוצה שאחזיר את המצב בחזרה כפי שהיה כאשר הגעתה, ושאטפל בך במשך שעה?"

*****

אחרי ארבע דקות וחצי קילומטר, כל השאר הצליחו להשיג את הזאב.

"אתה לא צריך לרוץ. היפופוטם רק התלוצץ. תפסיק! עצור!"

"אני לא בטוח. ראיתי את האש בעיניים שלו. הוא באמת התכוון לפרק אותי."

"הוא לא. זו הייתה בדיחה."

"בטח, בדיחה! אני מכיר בדיחות כאלה. בא לך לבכות אחריהן."

"זאבי, תירגע!"

"אני בהחלט, לגמרי, לחלוטין רגוע.

אבל זמן רב לאחר מכן, דן שמע את הזאב לוחש לעצמו, "אני צריך להראות לו איך לצחוק על זאבים."

~~~~~~>

"נירית, עכשיו תוכלי לישון."

"אבל אני רוצה לשמוע עוד."

"זה סוף הפרק. את הבא נמשיך לקרוא מחר."

"למה?"

"אם את לא רוצה, אז נוכל לקרוא אותו מחרתיים."

"לא, לא! אני מתכוונת, למה את לא רוצה לקרוא את זה עכשיו?"

"כי זה הסוף של הפרק."

"אז מה?

"ממם... נירית, אני עייפה."

"אהה. אז היית צריכה להגיד את זה מיד. את בטוחה שאת עייפה?"

"כן, נירית."

"בטוחה בטוחה?

"נירית, בבקשה."

"לילה טוב, אימא."

"לילה טוב, נירית."