"אימא, אני מוכנה".
"מוכנה? למה?"
"לשמוע מה קרה בהמשך של הסיפור"
"טוב, רגע. אני רק אביא את הספר."
>~~~~~
לאחר זמן לא רב, כיפה אדומה, שחבשה היום כיפה לבנה, יצאה ללובי והתיישבה באחד הכיסאות.
"אוף, כמה שאני עייפה. אבל אני שמחה שכל הניתוחים עברו בצורה חלקה."
"אילו עוד ניתוחים היו לך חוץ מהקיפוד שהפך לסנאי בלונדיני?" דן שאל בעניין אמיתי.
"בבוקר בא אלינו סוס שחור שרצה להיות זברה. אתם יודעים עד כמה זה קשה לתפור על העור את הפסים הלבנים האלו כאשר הסוס לא מפסיק לרגע לזוז?"
"למה הוא לא היה יכול להפסיק לנוע?"
"הוא רצה לראות איך הכל נעשה. ואחר כך הוא רצה לראות מה קורה בחדרי הניתוח האחרים."
"ומה באמת היה שם?"
"איזו פרה מבולבלת ראתה שור יפהפה ואיבדה את ראשה. לא הצלחנו למצוא אותו ולכן הינו חייבים לתפור לה את הראש שהיה במחסן."
"ראש של פרה?"
"לא, בדיוק נגמרו לנו ראשי פרות. היה רק ראש של ג'ירפה. אבל הפרה הרגישה כל כך לא בנוח עם הראש הזה והיא גם כל הזמן הייתה מתהפכת קדימה בגללו. לכן היינו חייבים לפרום את הראש הזה ולתפור לה ראש של אריה, שהביאו לנו בדחיפות ממחסן האזורי."
אבל לצערנו, כאשר הפרה הלכה לשתות באגם והסתכלה במים, היא ראתה בהם ראש של אריה, נבהלה והתחילה לרוץ. לא הייתה לנו ברירה, אלא להחליף לה ראש שוב. לבסוף מצאנו לה אצל אחד ממרפאות שלנו ראש של פרה אחרת. לא באותו צבע, אבל זה מה שהצלחנו למצוא עכשיו. היינו יכולים להביא לה ראש יותר מתאים מחר, אבל לא רצינו להשאיר את הפרה בלי הראש עד מחר, כי היא שונאת לאכול בלעדיו והייתה גוועת מרעב. בכל מקרה, הפרה לא הביעה שום התנגדות ויצאה עם ראשה החדש לרעות בשדה. תסתכלו, הנה היא שם."
כולם הביטו בכיוון של האצבע המראה של כיפה אדומה.
"והיה גם ניתוח על זוג חסידות." המשיכה כיפה אדומה לספר על יום העבודה שלה. "הן שתיהן באו לצומת בשמיים באותו זמן וכל אחת מהן הייתה בטוחה שזו זכותה לעבור ראשונה. בסוף הן התנגשו ולקח לנו שעתיים להפריד ביניהן."
ואז שמנו לב, שהחסידה שדיברה במשך כל זמן הניתוח, נשארה ללא מקור, כי הוא בטעות נתפר לחסידה השניה."
"אז מה עשיתם?"
"מה כבר היינו יכולים לעשות? אנחנו הכנו לה מקור משני מקלות של עץ אלון עם גומי ביניהם. יצא מקור אפילו חזק יותר מהאמיתי."
הם ישבו שם עוד כעשר דקות עד שראשו של הדרקון התחיל להחליק לרצפה וגופו, שהיה מחובר לראשו, החליק אחריו. פיטר המלך שם לזה לב, ניער את ראשו כדי לסלק את העייפות וקם על רגליו.
"אני חושב שאנו יכולים לחזור כעת. האם את תתלווי אלינו, כיפה אדומה?"
"בשמחה, אבל האם נוכל לעבור בדרך אצל החברה שלי?"
"כן, כמובן. מי החברה שלך?"
" קוראים לה דוּבּוֹנָה. אתה מכיר אותה?"
"אף פעם לא שמעלי עליה."
"אולי אתה מכיר אותה בשמה הקודם – זהבה?"
"זהבה? רגע, האם זו לא הבחורה שעשתה צחוק משלושת הדובים?"
"בדיוק."
"ומה היא עושה בימים אלו?"
"האמת, לא הרבה. במשך שנה שלמה היא הייתה מגיעה לביתם של הדובים והייתה אוכלת כמעט את כל האוכל שלהם. אתה יודע כמה הדובים המסכנים היו חייבים להכין בשביל שיישאר להם לפחות קצת? הם אפילו הלכו להתלונן עליה באגודה לזכויות בעלי החיים, אך שם אמרו להם שגם לזהבה יש זכויות, כמו זכות לגנוב את האוכל שלהם. בדמוקרטיה לכולם יש זכויות. בכל מקרה, זהבה לא חשבה כל הזמן הזה על דיאטה, והיום היא בקושי מסוגלת לזוז. בפעם האחרונה שהיא אכלה אצל הדובים, היו חייבים להזמין משאית מיוחדת שתיקח אותה הביתה. בימים אלו היא מנסה לאכול פחות, אבל זה הולך לה מאוד קשה וכל מידי פעם הרעב שלה מתפרץ מחדש והיא חוטפת כל דבר שהיא רואה . היא לוקחת בכוח אגוזים מסנאים, לקחה גבינה מהעורב שרצה לזמר לשועל, אכלה את כל הפירורים שתמי ועמי השאירו ביער כדי לחזור הביתה. היא אפילו ניסתה לאכול את שלושת החזירים והזאב. היא איבדה את כל החברים חוץ ממני. לכן חשוב מאוד שאבקר אצלה."
"טוב מאוד. אם כך, אנחנו נעבור אצלה."
לא כל כך בשקט – כולם רצו לספר לכיפה אדומה על עצמם כדי להרשימה – הם התחילו את המסע שלהם לביתה של זהבה. הם הגיעו לשדה, איפה שהזאב נקע את רגלו וידו. קיפודים וחלזונות עדיין שיחקו כדורגל. הם שיחקו עם הכדור הארבעים ושלוש. ארבעים ושניים לפניו היו בחוץ – שמונה-עשרה, שהחלזונות נגעו בהם ברגליהם, היו מכוסים ביותר מדי ריר והקיפודים נגאלו לשחק איתם. עשרים ושלוש נראו כמו כריות סיכות כי הקיפודים החליטו שלשחק עם הרגליים זה לא כל כך מעניין ושיחקו עם הגב שלהם או עם הראש. שאר הכדורים הלכו לארוחת צהריים. סנאים לא אוהבים להישאר לאורך זמן רב ללא אוכל, לכן הם הלכו לחפש קצת אגוזים.
כאשר החברים עברו בשדה, כדור התגלגל ליד הזאב. הוא היה עצבני עליהם ובעט בו ברגל. הכדור עף לתוך העצים ונשאר שם. הסנאי, ששימש עד לפני רגע כדור, הראה את אגרופו לזאב, אבל ברגע שהאחרון החל להתקדם בכיוונו, הסנאי התחבא מאחורי ענף.
לקראת הערב החברים עצרו ביער. הדרקון פתח את פיו ושרף קרחת יער נחמדה. דן נכנס ליער ואחרי שלוש דקות גרר אגם קטן לתוך קרחת היער שלהם. האגם בשום פנים לא רצה לעבור למקום החדש. היה אפשר לראות זאת בקלות: כל פעם שדן הסתכל לכיוון אחר, הוא ניסה לזרום בחזרה. רק האיום של דן, שהוא יזרוק את האגם לתוך הנהר, הרגיע אותו והוא נשכב בשקט על-יד הרגליים של החברים. הנסיך הביא כמה ענפים יבשים. ג'וני ירק עליהם אש וכל הלילה הם ישבו על-יד מדורה שרים ורוקדים.
~~~~~>
"נירית? סליחה, לא שמתי לב שאת ישנה. תמשיכי לישון. לילה טוב."
