רוני יקר, התלבטתי ביני ובין עצמי ועם הקרובים לך, איך כותבים עליך. איך מותירים את זכרך בקרב נכדיך. אלה הנוכחיים ואלה העתידיים, ובכלל לדור הצעיר של המשפחה שכה אהב אותך והעריץ. והרי, כל מי שהכיר או פגש אותך בשלב זה או אחר של חייך-פשוט התאהב בך. גם אין צורך שאמנה את שמותיהם, אתה הרי יודע היטב. כך שהתחבטתי רבות כיצד לעשות זאת, איך כותבים, מי יהיו הכותבים, ואיך עורכים את הכתוב. הנצחת זכרך כה חשובה לי שכן, היית חלק כה מהותי בחיי. מי כמוך יודע כמה עברנו יחד. אך אין זה לעניין שנהיה גיבורים בודדים, ולכן החלטתי לשתף חברים. היו לך המון חברים שאל הבולטים שבהם קיוויתי להגיע כדי לתשאל אותם אודותיך. לא היה לי ספק שהם ישיבו לי מהר. החלטתי להכין שאלון ועל פי הדברים שיכתבו אשקול אם לתמצת או להביא את הדברים במלואם. את העברית הגבוהה זנחתי לטובת הרעיון עצמו, משום שחשוב היה לי להיות מובן לכולם. איני מחפש סדר בדברים, פשוט זרמתי עם מה שבא, מתוך אמונה שכך זה יהיה קולח וזורם. דברים פיקנטיים יהיו, אל תדאג, ובכל זאת יהיו הרבה קטעים מרגשים עד דמעות. כך שיהיה כאן הכל מכל: הטוב והטעון, המר והמתוק. אתה יודע שהמון פעמים אני עוצם את העיניים ואתה מופיע לי בכל מיני אופנים. אני משתדל לנקז את הפנים המחייכות שלך מהימים הטובים, אבל לא תמיד זה הולך. אתה ממש חי בלב. היית אדם כה חברותי ומוקף תמיד באנשים. החל מהמשפחה הגרעינית שלך, המשפחה המורחבת, חברים לכיתה מבית-הספר "הכרמל" שעם חלק נכבד מהם נשארת בידידות עולם. חברים מ"גימנסיה הרצליה", מהפעילות שלך במכבי תל-אביב, שם ניהלת קבוצת הילדים שכה התגאית בה. נקודת ציון נוספת היא הפעילות שלך בבק"ום שהפכה עבורך לאבן שואבת לעוד ועוד חברים חדשים, אחרים שאספת בחייך. מגרמניה, לשם נשלחת על-ידי שניאור כדי לרכוש מקצוע שבסופו של דבר הומר בעבודה ב" ניבה", וכלה בעסק לציוד משרדי בבית התעשיינים אותו הקימות לאחר סיום פרק "ניבה". אנשים אהבו אותך. היה לך קסם מתגלגל וטבעי, חיוך מובנה על 9 פניך ששבה את לב כולם. אני זוכר את היום ההוא בגיל חמש, בו הגעת אלינו ליד-אליהו ונשארת ללון אצלנו. לקראת ערב הגיעו "הקלפנים" למשחק הרמי השבועי שלהם. היו אלה הדודים שלי מצד שוני. ואתה עברת ביניהם אחד אחד, ובבטחון עצמי עם חיוך הצגת את עצמך בשם, כשהדודה חנה אומרת בגאווה: "זהו בן אחותי". למחרת בבוקר ירדנו למטה, היכרתי לך את בני גילך מהחצר ואתה שיחקת איתם כאילו נולדת בשכונה. ולאורך כל השנים זכרת את שמותיהם. אחד לאחד. אמנם רק כחמש שנים מפרידות בינינו אבל באותה תקופה זה היה המון. על אף הפרש הגיל היינו קרובים מאוד ותמיד היה לנו על מה לדבר. אימצנו לעצמנו גיבורי שעה שחלקם נשארו לנצח. כמעט מדי יום רביעי היינו נוהגים לבוא אליכם אחר הצהריים. וזה היה אחר הצהריים הכי כייפי של השבוע. ורדה היתה בבחינת מוסד עליון. חנה אפילו קיטרה: "מה זה שניאור לא קיים?" לעיתים קרובות היו מתווספים אי מי מבני המשפחה או חברים כמו חברותיה של ורדה, כשאתה ואני פורשים לחדרך ואני "מאמן" אותך לשער בעוד אתה מזנק אל כדור אדום קטן מפלסטיק. אז התחלנו לאמץ את כוכבינו הגדולים: חודורוב ובנדורי כהתחלה, יואל שוהם וחיימקה לוין שאותו ממש השתוקקת לחקות בזינוקים על המיטה, ומעל לכל, גדול אליליך באותם ימים: לב יאשין, שוערה המופלא של נבחרת ברית-המועצות. והיום זה בופון. בגיל ששים שבעים אנחנו ממשיכים לאמץ כוכבים כמו ילדים. אתה שם לב שאני כותב לך כאילו אתה חי? כאילו אתה פה? זהו, שאתה חי בלב שלי עד היום. הנה אני שב אל הימים בהם אסתי הייתה תינוקת, ואני ממונה להיות הבייבי סיטר שלה, כשאתה דני ואני מנהלים מלחמת כריות. והיתה התקופה של הפיקניקים ביער בן שמן, לשם לקחנו כדורגל של ממש, וגם טיילנו ביערות. ימים של אושר. אני נזכר גם בשיחות שניהלנו ב" משרד" )ככה קראת לחדר(, לא רק התווכחנו איזו קבוצת כדורגל טובה יותר, הפועל או מכבי, אלא גם שוחחנו המון על משפחה. ובהחלט היה על מה. הייתה לנו שפת סתר משלנו. באירועים משפחתיים דיברנו בשמות צופן. הקשר בינינו היה הרבה מעבר של בני דודים. 10 התוספת הקטנה המובאת לעיל עלולה להתפרש כמעין מדור רכילות, אבל זו האמת: רוני היה בליין אמיתי בנעוריו. ניזונתי ללא הרף מסיפוריו וגם נהניתי מהם עד מאד. הוא ידע איך למצות הנאות בחייו שנקטעו כל כך בטרם עת. הוא בילה במועדונים. נתניה הייתה אהובה עליו במיוחד, והיו לו שם כמה וכמה קיני אהבים. הכרתי לו את אחיו של חבר שלי שהיה קרוב אליו בגיל, והם יצאו למסעות בילויים עם מבוגרות מהם. במקביל שכר דירה עם דוד וארהל'ה. הוא ממש שרף את החיים. סקי בחרמון וסירות מרוץ בכינרת יחד עם דוד ומירי והמון המון חוויות. הוא התאהב בתפקידו בבק"ום ומירי מספרת שכמעט כל פגישה שלהם לוותה בסיפורים על סידורים צבאיים. רוני דאג להמונים ממכריו וסייע להם בהצבה במקומות ראויים ועוד כהנה וכהנה מענף כוח-האדם הצה"לי. הוא שירת בבק"ום בהתנדבות עד גיל חמישים כשהוא משלב את הרצון להתנדב ולסייע, יחד עם ההנאה החברתית של השהייה שם. הוא עזר למאות חברים וחברים של חברים "להתאקלם" בצבא, אגב הפעלת קשריו המצוינים למציאת מקומות שירות נוחים. רוני התחתן ב-19 לספטמבר 1978 עם שרית. הבית שהקימו ברחוב חנקין היה למעוז משפחתי שבו נערכו שמחות ואירועים משפחתיים לרוב. חגים כמו ראש השנה, סדר פסח, שבועות - למשפחה המורחבת, וכמובן אירוח בערבי ששי שיועד לבנים ונשותיהם. שרית מתגעגעת יותר מכל לנסיעות המשותפות של שניהם לחו"ל. היא מספרת על אנקדוטות משעשעות. "היה זה יום יפה בפריז, תמיד שנסענו לחו"ל היו ימים של צחוקים ובדיחות שרוני הפיל אותי מצחוק, לא אשכח לעולם את היום בו רכשתי זוג נעליים בפריז )למען הדיוק מספר זוגות נעליים( ואז התיישבנו בקפה בשאנז אליזה כשלפתע שמתי לב ששקית אחת עם נעליים נעלמה )מי שסחב את השקיות היה רוני כמובן(. שאלתי אותו היכן השקית והוא אמר: "וואוו, כנראה שהשארתי אותה בשירותים כשעצרתי בדרך." מיד זעמתי וצעקתי עליו ואמרתי לו: "עכשיו לך ותמצא את השקית ואם היא לא תהיה שם אז תחזור לחנות ותקנה לי את אותו זוג נעליים בשנית." 11 נבוך יצא רוני מבית הקפה ולאחר שעה חזר עם זוג נעליים חדשות כי את השקית הוא לא מצא ואז כשאנחנו מטיילים לנו בין rue של זקנות, כך הוא קרא לרחוב שבו היינו קונים מתנות לאמהות, לבין ה-rue של הנעליים ראינו פושט יד יושב לו על הרצפה. רוני צחק ואמר: "את רואה אותו, גם הוא קנה 20 זוגות נעליים ותראי לאן הוא הגיע." הוא פשוט הפיל אותי מצחוק. כן היו לנו המון חוויות משותפות שספר שלם לא יוכל להכיל אבל הצחוקים בחו"ל היו הקטעים הכי שלנו. ופעם באיטליה בטיול עם הילדים, נעלתי מגף ימין ברגל שמאל, ומגף שמאל ברגל ימין. לא הבנתי למה כואבות לי הרגליים ואז שגיליתי שהנעליים הפוכות. רוני והילדים נפלו על הרצפה מצחוק. כך סיפרה לי שרית וזה כה מאפיין את רוני.
