לזכור יום-יום: (המשך ל-לנשום)

צוואה אולטימטיבית לדורותַַ ַ.כתיבה מהממתַ.

מה עוד תבקשי מכורה,?

החול אשר על שפת הים. הזכרון הצרוב. מי שנפל...חיים שלמים ❤❤❤

לִחְיוֹת בְּצֵל הַזִּכָּרוֹן

לָדַעַת שֶׁאֶת נַפְשָׁם חֵרְפוּ

וְאֶת נִשְׁמָתָם נָתְנוּ

כְּדֵי שֶׁהָעֵץ יוּכַל לָתֵת פִּרְיוֹ

וְהָאָרֶץ אֶת יְבוּלָהּ

וַאֲנַחְנוּ נוּכַל לִחְיוֹת

בְּצֵל הַזִּכָּרוֹן..

שיר עוצמתי כתבת רבקה יקרה ,  יום יום צריכים לזכור

את אלה שהלכו ואינם, ובזכותם אפשר כאן לחיות..

יום טוב

שמוליק

מהדהדת בך, מסקנות הסקת ממנה המביעות את אהבתך לארץ הזו, והחשיבות כיצד לשמרה. לתת חיים לחיים! 

את האבידות בנפש, לזכור ולא לשכוח ולפעול לשימורה של מדינתנו 

וזה האדם נשמה באפו 

יחייה לנצח נצחים 

גם אם התגלגל 

כפרי על העץ

אוהבת הרבה 

נוגה, מטלטל וזועק - אנחנו נדרשים לזכור את מי שחרפו את נפשם במלחמת יום הכיפורים אך יש מי שאנחנו שוכחים כי אנחנו חייבים לחיות את החיים, אם לא - נתקשה. תודה רבה לך רבקה היקרה.

שני שירייך האחרונים 

פשוט מתעלים ונוגעים בבפנוכו 

יום קסום אהובה

לִזְכֹּר יוֹם-יוֹם:

אִם לֹא נִתֵּן לָעֵץ לָתֵת אֶת פִּרְיוֹ וְלֹא נִתֵּן לָאָרֶץ לָתֵת אֶת

יְבוּלָהּ

לֹא נִתֵּן חַיִּים לַחַיִּים.

מעט גרגרים אפשר לאגרף ביד

ואז הם זולגים בין האצבעות

וצבעם הופך אדום...

סליחה רבקתי היקרה

על האסוציאציה שעלתה בי

אבל

רבקתי היקרה

הרי הבטחנו פעם לכתוב את מה שמרגישים

וזה בסדר אם הלב מתכווץ בכאב

ואם העין דומעת.

אם נמשיך לזכור אותם

איך נמשיך את חיינו...

זה קשה, צריך לפעמים להניח את הזיכרון

לתת לו לשקוע בתוך הלב

הוא הרי תמיד שם הוא לא יעלם.

צריך להניח לזיכרון הזה ,

יש לתת לארץ להמשיך לחיות

לתת למשקעים של המלחמה הארורה ההיא

לשקוע

כדי שאנחנו לא נשקע.

תודה רבקתי היקרה

תודה שאת מעלה את הדברים

הם חשובים

הם צריכים לחלחל 

"לא נשכח" אומרים בכל טקס

אבל

צריך לשוב ולזכור את החיים

לתת להם חיים...

.

נוריתי יקירתי, 

תודה רבה-רבה-ענקית-עד-אין-קץ לך על דברייך. 

הרי כיוונתי את דבריי בדיוק-בדיוק לקריאה שלך. 

חיבוק, אהבה ונשיקה לך, 

שלך, תמיד, תמיד, 

רבקה

---

בעצם הזכרון אנו נותנים להם חיים ומחיים אותם בליבנו

אגב-בעלי נלחם במלחמה הזאת ושב הביתה לאחר שבעה חודשים

לא היה לי אף מידע עד שחזר-ביתי היתה בת שנה כאשר חזר ולא זיהתת אותו

יום נעים אשה יקרה ואהובה

ממני מרים

.

מרים אהובה, יקרה לי מאוד-מאוד, 

שתינו חווינו את החווייה הנוראה של מלחמת יום כיפור - גם 

שלי נעדר שבעה חודשים - כמעט.

כמעט, כי בני התינוק חלה מאוד והודיעו (למי שהיה צריך 

להודיע) על הצורך בתרומת דם. כך ששלחו אותו בחברת 

שני חיילים נוספים לתרום דם בבית החולים - ונעלם שוב.

באשר לזיכרון, 

או ליתר דיוק - באשר לשימוש שהמדינה עושה בזיכרון, 

אני עם השיר של יענקלה רוטבליט, שיר לשלום. 

הזיכרון האישי - עניין נפרד, ממש-ממש כפי שתיארת 

כאן.

אני מקווה ומתפללת שתביני את תגובתי כפי שאני מרגישה

את מה שאני כותבת לך כאן. 

תודה רבה-רבה-רבה לך על תגובתך, מרים אהובה מאוד. 

רבקה

---