שירים

פעם פעם כשהייתי ילדה
הייתי בטוחה שאנשים בני 20+ יודעים הכל
הסתדרו כבר על החיים שלהם
הם אחרי צבא
יש להם עבודה מסודרת
דמיינתי אותם כמו אנשי העסקים בארצות הברית,
הולכים עם חליפות בכבישים סואנים
מדברים בטלפון עם אנשים אחרים
מגניבים כאלה
אנשי קריירה שהסתדרו בחיים

כשאני הייתי בת 20 רק השתחררתי מהצבא
הייתי כל כך בודדה
חייתי מחודש לחודש
בעבודה טובה אבל היא לא הייתה בשביל הנשמה
ואז הייתי בטוחה שאתחיל ללמוד והכל יהיה בסדר
כי כשיש לך תואר ראשון ביד
את כבר כמעט שם
כמו אנשי העסקים בארצות הברית
רק חסרה לך החליפה
ואולי קלסר להחזיק מתחת ליד ימין כשאת רצה מפגישה לפגישה

הייתי בטוחה שבגיל 25 אהיה כבר אחרי התואר ואתחיל את החיים
אז אחרי 4 שנים סיימתי
ובגיל 26 כבר הייתי עם תואר ביד
התעודה הנכספת
אבל זה לא מספיק
שום דבר אף פעם לא פאקינג מספיק
אולי נרוץ בין תענוגות?
אולי נטוס לחול?
בוא נתחתן או שנביא ילדים
בעצם לא כדאי להביא ילדים עדיין
לספר לו שהסיבה היא פשוט כי אני דפוקה?
נטמעת בתוך החלום על קריירה כשאני באמת רק ילדה שרוצה ללבוש חליפה?

אז המשכתי מיד לתואר שני
אולי זה יקרב את הדרך הסואנת
או את שיחות הטלפון של האנשים העסוקים
ואני כזאת רודפת הצלחות
אז אכפת לי מציונים
כי אני שונאת להיכשל

והנה גיל 27 ועד גיל 28 וחצי כבר יהיה לי תואר שני
אבל איבדתי כל כך הרבה בדרך
איבדתי את שמחת החיים ואת האמון של החברים
איבדתי את הרצון לצאת ולהשתחרר וכל מה שאני רוצה זה לתת לסיפוקים רגעיים להשתלט עליי
עוד קצת קניות
עוד קצת אוכל
אולי איזה ציון טוב
או לייקים
למה אין לי מספיק לייקים
אולי להרגיש שסיפקתי את כולם
כשבעצם לא סיפקתי אף אחד
כשבעצם כולם מצפים
וכולם מאוכזבים

ואני חייה בתוך שקר כזה גדול
השקר של חיי
שקר גיל 27
במחשבה שגיל 30 יהיה טוב יותר
אולי רק אולי גיל 30 יהיה טוב יותר
והחליפות של גיל 20
מה עם החליפות של פאקינג גיל 20???
נמאס לי כבר

תגובות