יום אחד נתברכה בו בינתו של רב יוסל בונים מקלסלקובסקה בחכמה יתירה של חול. והיה מהרהר בעניני ד'יומא בלא כל חפץ ובלב חצוי. שכל יהבו של רב יוסלה, להזכיר, מושלך אל קודש. וכל עניני ד'חולין רחוקים הימנו כרחוק נחמה אשתו מחמתה. אלא מאי, שאותו היום ציחק בו מלאך של שטנה והתל בו בדברים של חול.
כך בא היה לו הרהור על עזרא הסנדלר שעד כה לא צלחה דרכו להביא ילדים של ממש לעולם. שכל שהביא היו תשע בנות. ואף שהקפיד, לדבריו, על כל ענייני ביאה פרטיה ודקדוקיה לא נתברך על המוגמר משמים.
ניסה לגרש לה למחשבה ריקה זו ובאה אחרת תחתיה אף היא גרועה לא פחות מקודמתה. שציחק בו אותו מלאך, שיטניאל שמו, שנטע בו בחוזקה מחשבה של ממש בדבר חיים השרברב שלא עמד לו גורלו להעמיד לו לא קוראי קדיש ולא מוציאות נשמה. וסיבתו, ניתנת היא חינם אין כסף מפי ידעניו של רחוב, שאומרים שאין זאת, אלא משום העדרות כח גברא.
נתבהל רב יוסל בונים מהרהורי הבל אלו שבאו לו מרצונם ולא מרצונו, והיה מהלך בחדרו הנה והנה ,הלוך וחזור, וידו מגרדת בראשו, מחפש הוא עצה איך לגרש להן למחשבות זימה חולין אלו ימח שמם.
פתח לו ספר הלכות, בבחינת מה שיעלה המזלג, ונפלו לו עיניו על הלכות שבת.
"שבת." כלומר, פרשו: שיני בנים תכהנה. הציצו עיניו בראי וראה אותו, כלומר את בנו של אביו, סובל בשל חטאיו של אביו מולידו. שהיה הוא אביו מנהג לחכך אפו מעל חור המנעול ועיניו שובעות מכל שיכלו לראות בגופה של סמוכה העוזרת, בשעה שהיתה נוטלת בגדים של רחוב ומחליפה אותם בבגדים של ספונג'ה. והנה עתה, באים לו מחשבות ריקות וחוטאות אלו בשל מעשי האב יהושע נייזל בתרגומא יהושע בעל האף, (בשל שנתאדם לו אפו מחרירו של מנעול) עליו השלום.
נתיישב לו אז רב יוסלה בונים אל כיסא בצד שולחן וספר הלכות פתוח בידיו. הזין עיניו בכתובים ועוד המשיך וגרד בראשו. השיר לו גרוד הראש מספר שערות אל דף הספר. מיד קפצה מחשבה במוחו; שמא יהיה מתקן נשמת אביו בתיקוני הלכות שייתן לעמך ישראל. בכך, יהיה משתחרר אף הוא מעונשו של ייצר הרע הבא עליו להכעיס. כך יהיו הדברים בבחינת זה נהנה וזה לא חסר. וכל שחשב בתיקוני הלכות לפי מה הוא שבא לו. בשל שערה דקיקה עקשנית אחת שנעמדה לה על גבה והיא כחצי גורן קעורה כלפי עיניו העולזות.
הנה כך: תיקון ראשון: לא יגרד אדם בראשו החל מכניסת השבת ועד יציאתה מחשש תלישתה של שערה. שהרי כל תלישה זו לעבודה תחשב.
נתכנסה לה רוח מבעד לחלון והניפה עוד שערה דקיקה אחת ממקומה. עפה לה זו ונתקעה לו באפו של רב יוסל. הרגיש זה בדגדוג באפו והעלה אצבע מחטטת אחת ותקעה בחוזקה בעומקו של נחיר ימינו, ואגודל מהדק עליה מבחוץ. מובן שמיד גבהו לו גבותיו ונתפקחו לו עיניו ונתכווץ לו פיו אל פתח צר. משהוציאה מנחירו העמידה לו מחשבתו תיקון.
הנה כך: תיקון שני: לא יחטט איש מישראל בנחירי אפו מכניסת השבת ועד יציאתה מחשש תלישתה של שערה. שהרי כל תלישה זו לעבודה תחשב.
מיד פרסם רב יוסל בונים בכתובים והריץ הרצים לכל רחבי קלסלקובסקה ואורכה, וכתב הפתשגן בידיהם לאמור, כך וכך פסק הרב והחל מבוא השבת הבאה עלינו לטובה ואילך לא ירים איש מאנשי קלסלקובסקה לא גבר ולא אשה אצבע אל נחיר כלשהו שבאפו. (וכי למה נקט ב "כל שהוא" להבטיח מקרים של בעלי שלושה נחירים ומעלה)
עד כאן הכל טוב ויפה. שתיקן רב יוסל הלכה לתיקון נשמת אביו עליו השלום ואף להידור שמו בקרב יושבי עירו.
אך אם מישהו חושב לרגע שבכך תמו הלכות שערות בשבת, אינו אלא טועה! ועוד הייתי מוסיף שזו רק תחילתה של מסכת חקיקה ואין סופה עוד נראה לעין. וכל כך אומר אני זאת על שום מה ולמה? ללמדכם שהלכות חכמים בנחת נקבעים. וכל סופה של הלכה במחשבה תחילה מתרקמת. הולכת ונבנית עד שממלאה היא עולם ומלואו.
כך,דרך משל, נזכר רב יוסל בשערות מצמחות ברגליהם של גברים ובשערות גלויות או לא גלויות ברגליהן של נשים. עמד ופסק בתוספת ראשונה לפסק הלכות שערות בשבת שגברים אסורים בתשמיש שערות רגלים בשבת ונשים מוזהרות בתלישת שערותיהן מכניסת השבת ועד יציאתה.
ועוד השכיל רבנו החכם לפסוק בדבר שערות החזה שנתברכו בהם בלא עין הרע גברי קלסלקובסקה וגברבריה. ואף כאן פסק לגבי שערות חזה שמצתמחין להן באקראי בחזיהן של נשים, שבשל אחדות שבהן לא יהין בעל בעמיו למשש חזה אשה מכניסת השבת ועד יציאתה, מאחר ותלישת שערה אחת לפחות שאף אם בתום לב נעשית ובלא כוונת הלב ושלא מדעת, לחטא תחשב. ולפיכך פסק באיסור עשיית החזה הן מצד ראשון והן מצד שני.
כר רחב מצא לו רב יוסל בונים בסוגית שערות. שאם שהתחיל בשערות של ראש לא חשב עד היכן דברים יגיעו שמן הראש ירד לנחיר ומן הנחיר בא אל הרגל ומן הרגל אל החזה ומן החזה..וכן הלאה ללמדך שגופו של אדם שעיר הוא מכף רגל ועד ראש.
כך פסק לגבי אמות ידיים ושערותיהן של גב אצבעות, כך גם לגביהן של אצבעות רגלים ועוד עמד עירום ליד ראי בחדרו והתבונן היכן עוד ישנן שערות שמא חו"ח יפסח עליהן ותהיה סוגיתו בלתי מושלמת.
מאחר ובחן ובדק וגישש ומישמש והשכיל להבין שתמו אברים מצמחי שערות שפסק הלכתו לגביהן נחה עליו דעתו וכתב הלכותיו בספר והריץ שוב הרצים לכל רחבי קלסלקובסקה ואורכה, וכתב הפתשגן בידיהם לאמור, כך וכך פסק הרב בתוספת להלכות שערות בשבת, ויהיו העם מקיימין האיסורין ותבוא עליהם בירכת שמים.
משתם כל הגוי לעבור את הירדן וירא רב יוסל בונים כי טוב, קרץ לה לנחמה אשתו בעינו האחת רימז לה באצבעו ליקרב אצלו ליד השולחן. משבאה ועמדה לידו, לימד אותה "הלכות שערות בשבת". "כל זה אני הוא שתיקנתי" התפאר עליה "ואת מלכתי תהי הראשונה לדעת הלכות אלו וממקור ראשון" התכבדי נא זוגתי באמרותיי שכך וכך אומר אני לך.
משהגיע בדבריו אצל חשש מתשמיש החזה בשבת, פקחה עליו שתי עיני איילה שבה תמהה ואמרה: "מילא אני, אך אתה אישי רבי ומורי וכי תוכל להדיר ידיך מעשות בשדי מעשה? וכי שלושים שנה נבחשת אני הן בשבתות והן בימי חגים הא כיצד הוא?
פקח עליה עין אחת שוחקת ליטף קלות לזקנו והשיב: "כל המדובר הוא על בוחשי חולין למען ישבתו בשבת אך לא מדובר על שובתי חולין שמנהג להם לבחוש בשבת! זאת ועוד: כל המדובר הוא על אלו שלא הורגלו בדבר אך יוצאים מכלל זה אלו שמלאכתם אומנותם במשך שנים רבות. שמנהג אין לשנות ובמקרה זה חזק הוא מן ההלכה. אשר על כן אל לך לדאוג זוגתי שאין את כלולה בכלל זה. לא את ולא אני.
אותה שבת ישב לו רב יוסל בונים, כדרך כל האדם, אל שולחן הצהרים.
וזוגתו מולו נותנת עיניי אילה שבה אל הרווח הקטן הזה שבין עכבריות עיניו. נתעגלו לו עיניו מתימהון ושאל אותה על מה ולמה מתכעסת היא בעיניה בו.
אמרה לו: "לא בך מתכעסת אני, אלא באלו שצימחו להן על אפך מתכעסת אני"
תמה עליה: "על מה תשיחי רעייתי"
על שערות שנפרשו להן על אפך תמהה אני.
מיד נתבהל נתרעדו לו ידיו וחוורו פניו עמד ומישמש באפו חזור ומשמש חזור ומשמש. משנוכח כי אכן חורש קט עלה בו, קם ממקומו והעמיד עצמו מול המראה והנה מה עיניו רואות שומו שמים:
על קצה אפו צמח לו חורש צעיר ורך ושערותיו דקיקות בתולות ימין מתרפקות זו על זו כמו נתאגדו לאגודה אחת אוהבת.
נתבהל רב יוסל שמא עסק בעניין שאין הוא מותר בו. מיד נתקמטו חריצי מצחו מדאגה וביניהם עלו וריקדו להן שערות שחורות וצעירות כנבטים שעלו בין רגבי אדמה.
"נחמה" זעק לאשתו: "אכן נפל דבר ואין פותר!"
"מה קרה" נתבהלה עליו ופרצה בצחוק סוער למראה שדרות החן שעלו בין חריצי מצחו ונווי מדבר בלחייו.
"אוי לי" קרה בקול רוטן אני בצרה ואת עוד צוחקת לי? מי ייתן ויעלו שערות גם מעל עינייך היפות.
עוד לא סיים את דבריו והנה רואה הוא שערות גבותיה מתארכות להן מתכהות בשחור כהה עולות כאגודה אחת בקצבותיהן ומתעגלות כלפי מעלה.
מחדד כח התבוננות בה והנה ברום אפה נובטים הנבטים כנבטי ערגות הבושם.
"אוי לי כי נדמיתי! זועק מרה רב בונים . זה הפה, הכה על פיו, קופת שרצים שורה בו. הלוואי ויסתם לו עד עולם.
מאותו הרגע נסתתמו לו מילותיו.
הנה כי כן בא אל מקומו ומיהר לכתוב כתב הפתשגן אל תושבי עירו כלשון הכתוב:
"לכל אנשי קלסלקובסקה היקרים!
להלן תוספת אחרונה בסוגית הלכות שערות בשבת.
נמצא להעיר, וברחל בתך הקטנה יאמר, שכל הלכות שערות בשבת שתיקנתי בטלין ומבוטלין הן. ואיש הישר בעיניו יעשה. ואת חטאיי מזכיר אני היום ולקחי הוא שאל יהיה אדם מתערב בענייני הבורא. שכל שטבעי משמים הוא. ובזכות דבריי אלו מקווה אני כי יסלח לי הבורא ויחדש שערותיי כקדם.
מיד משסיים לו לכתוב נשרו כל שערות מיותרות מפניו ומפני אשתו ושבה השמחה לבית רב יוסל וזוגתו נחמה עד..
ליום בו עמד עליו שיטנאל והחיש בו לחוקק את הלכות הפרשות בשבת. אך זהו סיפור אחר.
