זכות המילה האחרונה

זכות המילה האחרונה

יגאל בור

הוא עמד לפני דוכן ההספדים בבית העלמין סנהדריה שבירושלים, מביט כלא מאמין בגופתה המכוסה אשת נעוריו מזה חמישים שנה.

הוא ידע שהוא רוצה להגיד לה את כל מה שעצר בליבו מלמחרת ליל חתונתם. אבל הוא הרגיש שהוא המום ורטוב ספוג שסחטו ממנו את טיפת המים האחרונה.

הוא ידע בדיוק מה יש לו להגיד, שהרי ארבעים שנה היה משנן את זה, רק שאיתה עליה-השלום, אי אפשר היה להגיד הדברים שבינו-לבינה, כמו אצל כל זוג בעולם.

כמו בסרט אילם הוא ראה את עצמו מציע לזוגתו"בואי ונדבר, הרי להמשיך ולחיות כך זה כמו מלחמת השושנים באנגליה, שנמשכה שלושים שנה. בוא נדבר, תגידי לי שרוצה את שאשפר, שאשתנה ונראה אם אפשר להגיע לאיזה הסכמה".

אבל בסרט הזה שנמשך חמישים שנה יש לה את זכות המילה שלה... "אם עד היום לא הבנת את זה בעצמך, אז חבל על מילה שנבזבז...".

פתאום הציף את מוחו הריק גל של דם חם והוא אמר בתוקף זועם "סוף סוף את לא יכולה לסתום לי את הפה . כאן ועכשיו לפני שאת נעלמת אל ארבע-האמות שלך, אני מספר לך מה שאני חושב"?

בעוד כל חבורת המלווים עומדת שקטה ותוהה מה עובר בראשו, הוא כיחך קלות ודיבר:" אשתי היקרה. את אשר יגורתי, בא. הזדרזת אותי לבד בעולם הקשה הזה. שנים דיברתי אליך לעשות דין וחשבון עם מה שאת מכניסה לתוכך. כשאמרתי לך שאני נמנע מכל הדברים האלה היית אומרת לי" אתה אגואיסט וחושב  שמה שטוב לך טוב לאחרים". האמת! אמנם כך חשבתי, ורציתי בשבילך את הטוב ביותר ולא את כל הרעל שהיית נושמת ונושפת שעות עירנות.

עכשיו, כשאני יכול לדבר אליך ישירות, אני אומר שבכל שנות חיינו הייתי צמא לאהבתך. באלפי הפעמים ששאלתי אותך"את אוהבת אותי?" היית עונה ומה אתה חושב?".

ואני עניתי לך"אני לא יודע, אני משתגע אבל את אמרת מה אני מרגישה אליך אתה יודע מה את מרגישה אלי!, ואת חזרת אל השורה "אם עד היום לא הבנת את זה בעצמך, אז חבל על כל מילה שנבזבז...".

זוגתי היקרה, הרי כל-כך השתדלתי להשביע רצונך, רצתי לסופר על כל פריט שרצית. שטפתי הרצפות במשך שנים רבות, כדי שאת לא תעשי זאת, ויתרתי על חברים וידידים, משום שאת שתיעבת, וידידי או שסתם לא בא לך שנים רבות לצאת מן הבית, וגם כשהסכמת לעשות איתי אהבה, הייתי ער ועד ער שנשארתי מאחור עם כל תאוותי במותני ,בעוד את סיימת ונרדמת.

הקהל היה המום. "אין ספק שהאיש השתגע. הוא חושב ומדבר אל אדם חי... מסכן, מה שעובר עליו" . היו הלחישות שעברו מאוזן לאוזן".

לפתע אחזה תדהמה את הקהל. ואת אנשי חברה קדישא. מסביב ואת האלמן הטרי. בניגוד לכל כללי הקבורה הגוף המת הזדקף כשהוא מפיל מעליו את שעטפה אותו ורק התכריכים מסתירים אותה מעינם של הסובבים.

"זלמן מרקוביץ"! בעוד נשמתי מרחפת ממעל ועד שתגמור עם מעשה הליצנות שאתה עושה שם פה גופתי המשתוקקת למנוחה, חשבתי לעצמי, איך פגשתי אותך , שחייתי לצד האדם הזה חמישים שנה ולא הרגשתי שום דבר. כלום.! ועכשיו אחרי שכמעט גמרת לדבר מדוע לא יכולתי לאהוב אותך? מפני שבנוסף שאתה איש נחמד, מצחיק ומתחשב, אתה מה לעשות ,כדי שכולם יכירו אותך,!  אתה גם נוד נפוח! אתה מוכרח לדבר. וכל מה שמעניין אותך, זה לעשות מה לעשות? כדי שכולם יאהבו !אותך וככה, אתה מפסיד את אהבת כולם!. אז למען השם, תשתוק!!!!

תן לקבור אותי, ולך הביתה להפיק לקחים ,לפני שאיש לא ישאר לך אף אחד"....

אחרי הנאום הארוך . הגופה נפלה למקומה ונשארו אנשי חברה קדישא לשאר הטקס . הטקס נגמר מהר מאד. כל הנוכחים רצו לברוח מהר ורק זלמן מרקוביץ נשאר לעכל את העובדה המרה:"מותה, של אישתו "אישתו היא זאת שאמרה את המילה האחרונה"?..........