ושוב עתליה היא המוח המוביל את הסיפורים של קרית עקרון ורחובות שתהיה בריאה, הרי זו עתליה דורפמן שפעם הייתה בחור בשם ליאור חבובה שהחליט להיות אישה, כפי שהספקנו להתוודע לו, הרי העיפו אותה מכל מקום שבו הרגל שלה נגעה בה, מן העיר ומן הכפר ומן ההרים והצוקים, רק מהירח ומהמאדים לא העיפו אותה: אלף כי אין לה חללית להגיע לשמה, בית כי אין שם יצור שיכול להעיף אותה
ובכל זאת, העתליה הזו כיתתה את הרגליים שלה ברחובות של קרית עקרון ורחובות והספרייה של נווה חמודותיים שנימצאת בין בסיס חוש"ם לחנות של חפציבה שרעבי, שמה בסיבוב איפה שנתקעה פעם, לפני שלושים שנה, המשאית של תנובה שבה נהג מר עובדיה קעטבי והיא התהפכה (ולרחובות לא היה שוקו במשך כמה ימים)
והעתליה מצאה מקום לישון ברחבה הסגורה שלפני ספריית נווה חמודותיים ומרוב לחץ להשתין היא לא ידעה מה לעשות ואז השתינה בכניסה לביניין של נווה חמודותיים, וככה נוצרה שלולית צהובה שאף אחד לא ראה, אפילו לא מכשיר לייזר.
ורצה הגורל ובדיוק הראשונה שהגיעה בבוקר הייתה מנהלת הספרייה הגיברת אורלי ההודית ורצתה להיכנס עם נעלי העקב שלה שעשו תקתקתק ונכנסה בספיד ובדיוק החליקה על מי השופכין של העתליה ששכבו שמה חצי שעה
והחליקה לגמרי ושברה רגל וצעקה: "איה איה איה" ובא השומר הברזילאי ופינה אותה לבית החולים קפלן ועשו לה גבס ונתנו לה שלושים ימים של גימלים עד שתתאושש והרשויות בקרית עקרון שתפעלו את הספרייה לא ידעו מה לעשות ומי יהיה במקומה? מי יכנס לנעלי העקב שלה? ובדקו בין העובדים מי יכול למלא מקום; הרי רחמים נגר הוא חדש ולא מכיר את התחום, וקרני ערקין היא עדינה מידי ואליזבט המנהלת הקודמת טסה לשנה לאיטליה.
ונזכרו בגיברת אילנה מרחום שהייתה בספריית העיון ויצאה לגמלאות והייתה פעילה במועדון של נשות מזרחי ברחובות
והחליטו להקים צוות היגוי ומינו ושלחו אליה את הפקידים עובדיה גלעדי הדברן ויחיאל חג'בי השקט כמשלחת מלאכי רעים מטעם קרית עקרון, ונכנסו לדירה שלה בנימוס ואמרו אם היא יכולה למלא את המקום של גיברת אורלי ההודית ולא כיבדה אותם, אפילולא בקפה קטן ואמרה להם:
"לא, בשום פנים ואופן לא, למה לי להכניס ראש בריא במיטה חולה, כל דבר קטן יאשימו אותי, הרי הייתי שמה מפג'עת א שדים, ואני ביקשתי רק לברוח משמה. ברוך השם שאני לא שמה"
ועזבו אותה לאבו אבוהה והלכו וביקשו מועמדים אחרים והלכו לאחת שקראו לה דורית, איזה רווקה זי'לדה בת שבעים שתהיה בריאה שפעם ניהלה את הקומה של הילדים ועכשיו גידלה את הנכדים (כי הבת שלה הביאה ילדים מחוץ לנישואין וברחה) אבל היא רצתה רכב צמוד ותוספות מתוספות שונות, ככה שחג'בי הסתכל בחוזה של הממלא מקום ולא יכל לעשות כלום איתה.
ובסוף, בגלל שלא מצאו עצה ואפילו לא ביצה הלכו לחבקוק נוישטט, המנהל הזקן של הספרייה שהיה בן מאה והיה בבית אבות "זקני הרחוב" וביקשו ממנו שיהיה רק מנהל על, מצידם שיבוא עם הפיליפינית וההוא אמר ביידיש אשכנזית של פולניה: "איך וייס נישט" ואמר שהוא זוכר שעוד בתקופת המחתרות הוא ניהל ספרייה ועשה השמה סליק של נשק בשביל אירגון ההגנה ואז גם עזר לביבי לחצות את הגינה של רחובות מבלי להיתקל בחיילים בריטים ולחם בצבא הפולני ומשם לחם לעצמאות של ג'מאיקה
"ולמה לחמת לעצמאות ג'מאיקה?" שאל עובדיה גלעדי
"כי פולניה הייתה קקמאיקה, אז ברחתי משמה לג'מאיקה" ענה במן ניגון מוזר.
ובכל מקרה, עובדיה גלעדי ויחיאל חג'בי חזרו לבניין של נווה חמודותיים בבעסה עמוקה כמו עמוקה שליד מירון ופתאום ראו משאיות ריאו וג'יפים ושין גימל חונים בכניסה לספרייה
וכמה חיילים פורקים ארגזים חומים וציוד ועושים גדרות ופורקים ציוד ושאלו את החיילים מה לאבו אבוהם, והם הצביעו על המפקד שלהם שהיה כסוף שיער והיה מוכר להם
עם דרגות של רס"ר על הכתפיים.
ועובדיה גלעדי ניגש אלי וככה ביראה ורעד ורטט ואמר: "כבודו, אתה לא אבא של אורלי ההודית?"
ואמר המפקד: "כן, אני מנשה דניאליס, מפקד המפקדה של מחנה חוש"ם ואורלי זאת הבת שלי"
"ומה ת'ה עושה כאן?" שאל עובדיה
"אוקיי שמע, אורלי זאת הבת שלי, נכון? היא לא יכולה למלא את התפקיד, גם אזרחים אחרים לא, לכן בהחלטה מבצעית של הדרג הצבאי בשיתוף עם סכן המפקד אבודרהם, הרמטכ"ל אהוד ברק, שר הביטחון איציק רבין ומנכל משרד הביטחון יחד עם מטות הצבאות של קנדה, גרמניה, אל סלוודור ותימן אני עצמי ואנוכי החלטתי לקחת פיקוד על ספריית נווה חמודותיים ולהפוך אותה למשך שלושים יום ליחידת סנחנ"י"
"ומה זה סנחני?" שאל עובדיה גלעדי בהיגוי תימני צנעני וחשב שזו יחידת צנחנים
"אה, זה ראשי תיבות של ספריית נווה חמודותיים נשמה יקרה" ענה דניאליס
"ומי הנשמה היקרהההה?" שאל עובדיה
"אה. זאת הבת שלי אורלי שתהיה בריאה נשמה יקרה" ענה.
