ומנהג אחינו בני תימן השם יברכם היה לעשות בכל לג בעומר חפלה נחמדה באולם העיון של ספריית נווה חמודותיים שבגבול קרית עקרון רחובות
והיו מביאים שמה הזמרים ציון גולן ואהרון עמרם, דקלון וחיים משה ורוני אחיאל ודודו אהרון ובעבר הרחוק היו מביאים שמה גם את עפרה חזה (שלום לעפרה) וגם את זוהר ארגוב עליו השלום שגם שר ואמר: "כולכם ברוכים" והם שרו "אל חי מרומם על כרובים" ו"גלבי" ו"אשאל אלוהיי" ומכרו כרטיסים בעשרים לירות ואחר כך בעשרים שקל וכיסו ההוצאות מקופה שהספרנית אילנה מרחום הייתה שמה בספרייה לטובת העניין. וחפציבה שרעבי מהמכולת שתהיה בריאה הייתה אחראית על הכיבוד והייתה מביאה מרק רגל וכורעי ומחשוש וגם מלאווח וג'חנון ורטבים טעימים לאללה: חילבה, סחוג ורוטב שום ופטרוזיליה וכוזברה. והחפלה הייתה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי והייתה מסתיימת בשעות הקטנות של הלילה ובסוף כולם היו מחזנים גת ושותים קפה עם חוואייג' וג'עלה ונהנים והולכים לשלום לביתם שמחים וטובי לב, גם האורחים שהיגיעו מכפר סבא ומבאר שבע ומהמושבים נחלה ובטחה שבדרום שבאו במיוחד במיניבוס של עובדיה חתוכה שיהיה בריא.
זה היה בתקופה של המנהלים חבקוק נויטשטט ואליזבט פוז'ולובלסקי ואילנה מרחום שהייתה מנהלת הקומה של העיון והייתה המוח שמאחורי הערב הייתה שמחה מאוד ואפילו רוקדת דעסה עם כולם ובסוף עולה למיקרופון ושרה: "אהבת הדסה על לבבי נקשרה" ומקנחת ב: "יאללה השעה שתים עשרה, לכו הבייתה, בשעה שש אתם צריכים ללכת לעבודה"
וככה היה המצב עד שאורלי ההודית התמנתה לתפקיד הרם של מנהלת בניין הספרייה ומיד שהתמנתה וזה היה כמה ימים לפני לג בעומר היא כינסה ללשכה שלה את אילנה מרחום הספרנית בדימוס ובישרה בקול קר וחד משמעי שהיה לא תהיה, החפלה ההמונית הזו לא תתקיים בבניין של ספרייה בישראל אלא בפארק על שם עליזה מורחי בגבול מזכרת בתיה.
ואמרה לה גיברת אילנה מרחום: "מה קרה לאבוכ? מה יום מיומיים ושנה משנתיים שאת ככה החלטת לבטל לנו את הערב במחי חרב?"
"זה לא אתי, הלקוחות מתלוננים על הערב הזה שמפריע להם בבתים שלהם בשכונה" אמרה אורלי
"אתי לא אתי, השכנים כולל גיברת אתי מגרפטה ואתי מחבוב הם המשתתפים בחפלה, כל הבתים ריקים, בתי רפאים המה, כולם כאן רוקדים ועושים שמח, לוקחים את הדעסה בסבבה עם תשת וכרכבה, ת-ע-נוג"
"לא נכון, אישה אחת התלוננה שאתם הפרעתם לה בשעה ארבע בבוקר וקיללתם אותה"
"וגם זה לא נכון כי תמיד אנחנו מסיימים בשעת חצות ובחיים לא מקללים אלא מברכים, אנחנו לא בלעם בן בעור" קראה אילנה
"ובסופו של דבר, אני מחליטה והנושא עובר לוועדת היגוי של העיריה" חתמה אורלי ההודית
"אמחי אשמיכ, יימח וייקח, שלייתני ורמייתני, את בעצמך נהנית פעם בחפלה ועוד לקחת הבייתה שני סלים עם קובנה ומרק" אמרה אילנה ויצאה בזעם מן הלשכה, "ואני אלך לעיריה ואם לא יעזור אני אדאג שתעמדי לדין תורה" הוסיפה.
בסופו של דבר דיברה אילנה עם גורמים בעירייה של קרית עקרון והם אכן קבעו דין תורה אצל שופט שייבחר על ידי שני הצדדים הנוגעים בדבר.
והלכה לאורלי ההודית ואמרה לה את זה ואורלי אמרה: "רק שלא יהיה שופט תימני, רב תימני, כי הוא יכריע בעד"
"ושלא יהיה רב הודי, יגיד לעשות פה ערב ריקודים הודית" אמרה אילנה "וכבר כמה צדיקים יש לכם"
"הו הו, יש לנו הרבה" אמרה אורלי
"נו, תגידי כמה שמות" ענתה אילנה ואורלי שתקה.
ובסוף לאחר דיונים הוחלט לפנות אל השופט המחוזי הרב היפואי אברמיקו שישב אצלו בבית כינסת ופתר חלומות
"והאאאא, דירבלאק" הזהירה אילנה "אל תשלמי לו שומדבר מתחת לשולחן, לא זלאת ולא סלט"
והנה הרב היפואי בינדיצ'ו אברמיקו שיהיה בריא, ישב אצלו בחצר שבבית כינסת בסחנת דרוויש, ועל השולחן החום שלקח פעם מגיברת פרנקו הוא פתח אבטיח וכיבד את אילנה ואורלי בפרי העסיסי הזה שתוכו אדום וחוצו ירוק. והם ישבו אצלו ושטחו את טענותיהם הרב חשב ככה ואמר לאילנה לשטוח טענות ואמרה:
"כבודו, במשך שלושים שנה היינו עושים חפלה בספרייה עם כל המוזיקה והשמח והאוכל הכשר והטעים ולא הפריע לאף אחד, כולל המנהלים הקודמים שהיו אשכנזים, והיה שמח וסיימנו בשתים עשרה ואני בעצמי ניקיתי את האולם כדי שלא יישאר שום לכלוך והנה באה אורלי דניאליס ובהחלטה אחת הפכה את כל מה שהיה במשך שלושים שנה"
ואורלי אמרה: "כבודו, המסיבה הפכה להיות רועשת, שכנים מתלוננים על זה שהיא גולשת לשעות הבוקר, רעש, לכלוך, זאת ספרייה" ועוד הוסיפה כהנה וכהנה בדיות ובלופים שהרבה תושבים כתבו מכתבים למנכל העיריה של קרית עקרון ובנותיה.
והרב שמע את הדברים ואמר שבינתיים יעשו להם לשתות, יש קפה, שוקולית, תה והוא יעיין בספרי הגמרא ויחליט
ואורלי עשתה לה שוקולית ואילנה ישבה בצד ואמרה תהילים וחזר הרב וכינס אותן ואמר כשבת צחוק על פניו:
"כדי להיווכח בטענות שלכן צריך לעשות עוד ערב חפלה כזה ואני ישתתף בו, רק תביאו לי צלחת מן הקאלדו די תימנים שלכם, הוא משהו משהו וגם תשלמו לי 50 שקל על פסק הדין הזה"
"לא מוכנה, זאת הספרייה שלי!, שלי!" קראה אורלי ההודית דניאליס בכמעט צעקה
"גאווה!" התעצבן הרב אברמיקו "קאדה מאס גיברת, קאדה מאס, אפשר לחשוב שזכית בלוטו בעשרה מיליון שקל וקנית הספרייה בשבילך ובשביל האיז'וס שלך..."
"מה הבעיה, אם הרב אמר שאפשר לעשות חפלה אחת, אז אפשר" התערבה אילנה מרחום
"הבעיה שזה לא אתי שתהיה חפלה, ואפילו לא אחת, אני לא רוצה לשמוע אפילו שיר אחד" הכריזה
"תהיה גם תהיה, קאנטיגאס אי אלגרייה" קבע הרב "מידת הגאווה שלך לא טובה" הביט לעבר אורלי ההודית "את מנסה לשנות סדרי בראשית, אנחנו הבולגרים אוהבים מסיבות ושירים, אני לא יודע איזה נגרו גאטו עבר ליד הפוארטה שלך, אבל את מוזרה, הבנתי את הקאבסה שלך, את רוצה לשלוט ולהראות מי הסיניור בבביליוטקה"
"אתה שקט, אתה, לא מוכנה לשמוע" איבדה אורלי את הבלמים כאילו בחריקה במורד הקסטל.
"אם הייתי יכול הייתי מעביר אותך מן התפקיד שלך" כעס אברמיקו "חרפה, חוצפה, בוקה דיל ג'ורא ועכשיו תעופו מהעיניים שלי, וכמו שנאמר בפרק תהלים "שובע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח" אז אני עושה מכתב לעיריה של קרית עקרון ואני אומר שהחפלות יימשכו, עם עמידה בזמנים ועם ניקיון וגם כל הזמרים התימנית שיודעים לשיר יפה קאנטאס די לה קאזה ואני הולך לרקוד איתכם"
וככה היה.
