ניחוח ירושלמי: שלא ייגמר לעולם.

קיץ היה מונח על אדן חלון, וכחול מטלי, מתוח, מכעיס בדממה.
צהרים בקעו בפתח רחוב, שם מעבר לקיוסק של עבדאל.
אצבעותיי שהזיעו הרגיזו זו את זו. ענן לבן אחד השתעשע לו בארובת בית שחורה מפיח. שרבי, אמרו ברדיו.
למטה ראיתי את בראשי מתנדנד לו על פס אחד של צל. ידיו פשוטות לצדדים ורגליו נעות זו אחר זו עקב בצד אגודל.
מן הצד, על המעקה, ישבו בניה הרגילים של השכונה. חולצות קצרות רגליים מטונפות ופנים מחייכות.
הם כיוונו אותו את בראשי. ניווטו אותו על פס הצל לבל ייפול. "הנה תהום פעורה מצד ימין ובה אש התמיד לוהטת לוהבת כל הזמן. ומשמאל, ים התנינים הנושכים עד מוות. כל שנופל לכאן או לכאן דמו בראשו." כך וכך היו אומרים לו.
והפס צר כצרות אופקיו של בראשי והרחוב רחב כרוחב לבו הטוב. והוא הולך בזהירות, ועיניו בוהות, לאי שם, אל נקודה אחת בארובת בית שחורה מפיח.


*  

עיניים יש לו לבראשי. כועסות כמו שמי מתכת בורקים
שנמתחו נגד הרוח. שחורות כאופל. האחת מסתכלת תמיד ימינה והשניה בוהה לפנים. לפעמים נדמה שהן מדברות, העיניים האלו. מדברות כאשר הפה חתום עוצר את הדמעות. הציפורים אוהבות להביט על העיניים האלו. אך תמיד במבט מן הצד אף פעם לא מלפנים. הילדים לא רואים אותן בדרך כלל את הציפורים
הם מסתכלים תמיד קדימה אף פעם לא מן הצד.. אולי אם היו רואים את הציפורים, היו לומדים מהן איך להסתכל..
לפעמים ניגש איזה מבוגר ומושך ילד בחולצתו. קום! הוא גוער בו, הולכים. הילד מספיק לשלוח לשון ארוכה נגד עיניו של בראשי מצחקק בפניו אל חבריו לגדר ונגרר אחרי אביו.
גם בראשי היה רוצה שמישהו יתפוס לו בחולצתו ויגרור אותו מהפס הצר הזה אל הקיץ. אך אין מישהו כזה. לכן בראשי בוכה.
הוא בוכה והילדים צוחקים.



*


כאשר הקיץ החוויר על אדן החלון וחשכוכית הזדחלה לה אל רחבת הקיוסקאי, ראיתי את בראשי דורך על הערב וילדים סביבו גוררים אותו אל מעבר לקיוסק. בשל שהיה כבד ומסורבל גוף התקשו בגרירה והיו צריכים לכמה ידיים עוזרות.
הוא צחק. בקול מוזר וגבוה. צחק. הבין שהוא חביב הילדים. שרוצים לשחק אתו. גם כשהלבישו עליו שק, על כולו כך שעיניו לא תוכלנה לראות עוד דבר,המשיך בצחוק פרוע והתחיל להסתובב על מקומו. דומה כי אושר גדול גרמו לו.

כשהחלו החבטות והמכות היתה דממה מתחת לשק. בראשי הפסיק לצחוק. הוא הבין, מן הסתם, שזה רק משחק והוא הכוכב ואולי רצה שזה גם לא ייגמר לעולם..