בַּאֲבִי-יָאר

ושירך לא פחות מכיל ואולי אפילו יותר דרמטי מזה של יבטושנקו עליו כתבתי אתמול.

גיא ההריגה.

מדהים אודי, בזמן שאני הגבתי על שירך מאתמול

אתה כתבת לי כאן על שירי.

תודה אודי.

תודה על המילים הטובות.

מתריס, דברי תוככה, זועק, נוגע ללב - למרות כל מה שמתחולל בגיא ההריגה רק השממה פוקדת את המקום. תודה רבה לך נורית היקרה, שבוע טוב.

תודה דני ידידי,

אכן הדממה הזו מטלטלת. היא זועקת.

נורית יקרה

***********

קשה לקרוא את התיאור

והמיתות המשונות

והבושה,

קשה לעמוד מול המראות ולהכיל,

לא נתפס,

שגזע המין האנושי עוללו את

העוולות והזוועות הללו.

מצמרר שירך בכל עוצמה

1. ואם אינני טועה,

יש וקראתי אותו לפני כשנתיים.

מברכת לשבוע מואר יקרה

ולימים טובים

ממני עליזה.

תודה עליזה יקרה,

הניגוד בין המראה של היער הירוק והדממה במקום

ובין המחשבה על מה שהתרחש שם אז...

זה בלתי נתפס.

ואת צודקת עליזה

השיר התפרסם כאן רק לא לפני שנתיים אלא לפני עשר שנים...

המחשבה על המלחמה שמתחוללת שם העלה את הזיכרון ההוא.

וואו עליזה יקרה,

המון תודה

אִי אֶפְשָׁר אֶת הַזְּוָעָה לִשְׁכֹּחַ

שָׁם בְּבַּאֲבִי יָאֵר 

אֶת כָּל אוֹתָם הַנִּרְצָחִים

שֶׁהוּבְלוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח

אֶל גֵּיא הַהֲרִיגָה

אִי אֶפְשָׁר אֶת הַזְּוָעָה לִשְׁכֹּחַ

גַּם מוּל מָה שֶׁשָּׁם קוֹרֶה הַיּוֹם

בַּאֲבִי יָאר הִיא כְּתֹבֶת עַל הַקִּיר

כְּתֹבֶת הַסְּפוּגָה בְּדַם הַנִּרְצָחִים.

השיר שזועק מתוך ליבך אומר הכל. עכשיו כשרואים את המראות ואת ההפגזות ואת הפליטים הנמלטים וכל מה שהם רוצים זה רק לחיות מילת השיר רק מתעצמות.

שבוע טוב ומבורך ושנשמע בשורות טובות.

שמוליק

המון המון תודה שמוליק יקר,

המראות מהמלחמה שמתחוללת עכשיו

החזירו אותי למראות ולמחשבות על מה שהתחולל שם כבר פעם...

איבוד צלם אנוש. כך עירומים לצד הבושה, לצד הפחד, והאבדון. 

וחוזרת ההיסטוריה, באותו מקום, בואריאציה שונה אך מכאיבה עד דמעות. 

תודה יקרה שלי,

מה שמתחולל שם עכשיו החזיר את הזיכרון 

את המראה של המקום הנורא ההוא בבאבי יאר.

אני עדיין זוכרת את המראה הפסטוראלי, את הדממה 

ואת המחשבות על מה שהתחולל שם...

ישנם דברים שגם הדמיון לא יכול להביא אותם אל התודעה.

מטלטל שירך זה, הזיכרונות מאותו מקום, הזעקות קורעות הלב וההיסטוריה המפתיעה ברשעותה-שוב 

תודה יום טוב ידידי, אתה כל כך מדייק בדבריך.

באמת שזה צל גדול על מוסר האנושות, מקפיא את הדם, ואני בוכה 

תודה רחל יקרה,

לעמוד שם מול הגיא הירוק והפסטוראלי

ולחשוב על הסוואה על האכזריות הבלתי נתפסת 

לאן האנושות יכולה להתדרדר .

תודה צבי ידידי

נכונה וכואבת היא תגובתך.

הקדב״ה... איפה הוא הוא בכלל קיים?, 

שישנן מילים בכל שפה שבעולם 

לתאר רגע שכזה 

שננעץ כמו סכין בלב 

שבוע טוב יקרה

און מילים אי אפשר לתאר

הייתי שם ושתקתי 

המילים חנקו אותי

רק דמעות ירדו.

תודה לילי יקרה,

המלחמה הזו החזירה אותי אל המקום הנורא

ההוא.

עמדתי שם מול פסל ברונזה של האם המכסה את עיני בנה, ולרגע הם ניו חיים זועקים זעקה נוראה שלא נשמעת.

אני עדיין מרגישה את הצמרמורת שחלפה בגופי אז.

זה לא נתפס.

.

לא, אף אחד לא סיפר אֶת מה שסיפרתְּ כאן בשירךְ, נוריתי 

יקירתי. 

אולי כי מרשים ומקובל יותר להדגיש אֶת ה-שישה מיליון 

מאשר להרגיש אֶת בושת הרגע הנוראה, הכבדה, המאשימה

אותנו על עצימת העיניים ועל שלא נעשה דבר:

עדיף להתעלם מן המצבים האנושיים, האינדיבידואליים. 

כתבתְּ שיר יוצא דופן, טוב להחריד (כי כן: מחריד יותר 

דווקא בשל איכותוֹ הגבוהה). מזעזע ומצמרר, נכון, אבל 

אמיתי יותר מכל המוֹנוּמֶנְטים ומכל היצירוֹת הגבוהות 

בנושא. 

והגיא עדיין אינו מלא: יש בו מקום לבושתנו, לאוזלת ידינו. 

תודה רבה-רבה-רבה על הפואמה, נוריתי יקירתי. 

תודה רבה-רבה-רבה על הכאב. 

אוהבת אותך מאוד, המון, 

שולחת חיבוק ונשיקה על הלחי,

שלךְ, 

רבקה

---

רבקתי היקרה,

עמדתי שם בניא הירוק ההוא

והתחלתי לרעוד

התיישבתי על העשב הירוק בצלו של עץ לבנה 

והמילים יצאו ממני.

אם הייתי כולאת אותן בתוכי הייתי מתמוטטת.

תודה רבקתי  על דבריך.