מחר הוא מתחתן

אהבת חיי הגדולה והמתוקה מתחתן מחר. ולא איתי. דני החבר הכי טוב שלו, סיפר לי על זה כבר לפני שלושה חודשים. סיפר לי את זה דרך אגב, לא העלה בדעתו שהמילים שלו הופכות לי את הלב. כולם יודעים שזה נגמר ביננו מזמן. כבר 3 שנים שאנחנו לא זוג רשמית. לא גרים יחד ולא חברים. כולם יודעים שגם בחיי וגם בחייו יש אנשים אחרים. עשיתי את עצמי כאילו הוא מספר לי על איזה מבצע מכירות שעושים בקניון ושאלתי עם מי הוא מתחתן. "נו באמת..." הוא גיחך. "עם רותי" רותי היתה זו שהפרידה ביננו סופית. עוד לפני שרותי הופיעה כבר לא גרנו יחד. באופן רשמי גם לא היינו חברים, אבל מידי פעם היינו יוצאים יחד לרקוד או לשתות ואחר כך היינו מתנשקים ונכנסים למיטה. וידעתי שכמה שהוא מנסה לא להיות חבר שלי, בעצם הוא חבר שלי. ביני לבין עצמי כל הזמן קיוויתי שיום אחד הוא יתעשת ונמשיך מהמקום שהפסקנו, עד שרותי הופיעה ומאז הוא הפסיק להתקשר ואנחנו גם לא מתראים יותר. אפילו לא במקרה. רק אני מתקשרת אליו מידי פעם. תמיד הוא הכי נחמד בעולם. מספר לי כל מיני דברים נחמדים ומקשקשים על אנשים ששנינו מכירים. מספר לי על האחים שלו ועל ההורים ושואל מה חדש אצלי. הוא לא מספר על רותי שום דבר. אבל ברור שהיא קיימת. שיחות הטלפון האלה תמיד חמודות ומלאות הומור, אבל אחריהן באה ריקנות מפחידה. אז הייתי מחליטה ביני לבין עצמי שיותר אני לא מתקשרת. הצלחתי להתאפק די הרבה זמן, כמו נרקומן ספרתי את הימים שלא דיברתי איתו וכשהמספר היה נראה לי מספיק מכובד וגדול, איזה געגוע היה מושך אותי לחייג שוב את המספר שלו. ותמיד הוא היה נחמד. ותמיד היתה הריקנות. ותמיד החלטה שלא עוד. ומאז שדני סיפר לי, לא התקשרתי בכלל. המון זמן לא התקשרתי. חמישה חודשים ושישה ימים. הוא לא הזמין אותי לחתונה. ברור שלא. ישבתי שעות מול הטלפון והתלבטתי. אני לוקחת מטבע. אם יצא עץ אני מתקשרת, אם יצא פאלי אז לא. לוקחת מטבע וזורקת באויר. פאלי. לא. אז לא. לוקחת מטבע אחר זורקת שוב. עץ. אבל קודם יצא פאלי. אז מה נכון לעשות? טוב.. האחרון והקובע. עץ. זה אות משמיים אני מחליטה. גורלי נחרץ אני צריכה להתקשר אליו!. "היי...." אני אומרת בקול נמרץ. "הי" עונה גם הוא. ואני שומעת את השמחה בקולו. יודעת שהוא תמיד שמח כשאני מתקשרת. "שמעתי שאתה מתחתן..." אני אומרת והוא לרגע נבוך. "שיהיה לך במזל טוב, באמת, מכל הלב, מזל טוב!" אני אומרת. והוא צוחק. "חשבתי שלא תרצי לדבר איתי יותר" הוא אומר. "למה לא? אנחנו הרי חברים" הוא שותק. "איך ההכנות לחתונה? הכל מוכן?" אני ממהרת לשנות כיוון. "הכל מוכן" "לבד? יום לפני החתונה ואתה לבד?" אני מקניטה אותו. "יש לך רעיונות אחרים בשבילי?" "דוקא יש" אני אומרת וסוגרת את השפופרת. הוא מנסה לחזור אלי לטלפון. אני שומעת את הצלצולים, צלצול ועוד ועוד צלצול, אבל אני לא עונה. אני כבר לובשת את השמלה הכי אדומה, הכי קצרה והכי חושפנית שיש לי בארון. רצה אל האוטו. אני נוסעת אליו. כמו נהג אמבולנס. להציל אותו להציל אותי. עולה במדרגות בדילוגים של שתי מדרגות והינה אני בקומה השלישית מול הדלת. השלט " בני ומיכל" כבר לא שם מזמן. רק ריבוע בהיר על הדלת מסגיר שפעם השם שלי היה צמוד לשלו על הדלת הזו. אבל גם שום שלט אחר לא הוצמד במקומו. האם זה עוד סימן? אני רק נוגעת בדלת, אפילו לא ממש מקישה עליה, הוא פותח אותה חיוור. "השתגעת?" הוא אומר. ואני מרגישה איך למרות הבהלה הוא סורק אותי במבט. זה מה שרציתי. את המבט הזה. לכדתי אותו. שעה היינו יחד. שעה תמימה. עגולה. מתוקה. שעה של אהבה. הוא יכול להכחיש עד מחר. אבל אני יודעת שהוא עוד אוהב אותי. אבל כשהשעה הזו נגמרה הוא אמר לי להתלבש מהר כי עוד מעט היא פה. אני צוחקת עליו. מתלבשת לאט לאט בכוונה. הריח שלו עוד עלי. ואני עוד מסוחררת מאהבה. מתעלמת לגמרי מהלחץ שלו. הוא כמעט הודף אותי החוצה. "מה אתה מתכוון לעשות?" אני שואלת אותו. "מה זאת אומרת?" הוא שואל. "לגבי החתונה" "אני מתחתן מחר" הוא נחרץ "ידעתי שזה לא רעיון טוב שתבואי" הוא ממלמל. אני לא אומרת לו כלום. אפילו לא שלום. אני הולכת, אבל אני לא מרגישה כמו מי שהולכת, אני יותר כמו מי שבועטים בה החוצה. אני לוקחת את התיק והמפתחות ויוצאת. הדלת נסגרת מאחורי, ואני יורדת במדרגות לאט לאט בחושך, כאילו מקווה שהוא עוד יקרא לי לחזור. פתאום האור נדלק. מהצד השני אני שומעת פסיעות במדרגות. אני מציצה למטה דרך המעקה ורואה אותה עולה. נערה דקיקה, שער מתולתל ובהיר בשמלה פרחונית. אני בין הקומה השניה לשלישית. והיא עוד רגע בקומה הראשונה. אני לרגע עוצרת. אני יכולה לרדת עכשיו לקראתה במבט חצוף ומתנשא. היא תסתכל עלי ותדע. היא תמשיך לעלות לעבר הדלת שלא כתוב עליה כלום. הוא ישקר ויגיד שלא קרה שום דבר, אבל היא לא תאמין ותבכה ותלך אל ההורים שלה. ומחר הם יצטרכו להתקשר לכולם ולהסביר שהחתונה התבטלה. שהחתן לא ראוי. אני יכולה. המחשבה מפתה אותי. תחושת כח חדשה זורמת בי. החיים שלו תלויים בין הקומה השניה לשלישית והוא אפילו לא יודע. אני מסתובבת לאחור לאט לאט ועל קצות האצבעות ממהרת אל הקומה הרביעית. נצמדת אל דלת לא מוכרת. עוצרת את הנשימה. שומעת אותה עולה במדרגות בצעדים בוטחים. של כלה. שומעת אותה מסובבת את המפתח בדלת. וקוראת בקול עליז "בני.... אני בבית". והדלת נסגרת אחריה. הדלת שהיתה פעם הדלת של הדירה שלי, של הבית שלי. אני חולצת סנדלים ויורדת בחושך במדרגות. אני לא צריכה אור בשביל לדעת את הדרך.