סיפורים
סוף רע
"תביאי סוף רע"
כשביקש את זה פעם ראשונה חשבה שהוא צוחק. חשבה שמדובר באיזה גחמה חד פעמית ולא באיזה הלך רוח חדש.
"מה זאת אומרת סוף רע?" דרשה שיסביר והוא אמר שהוא לא יביא דוגמאות כי זה לא בתחום שלו. אבל הוא רוצה סוף כזה שהלקוחות יתרשמו.
היא ניסתה להתעלם אבל עם הזמן הלחץ הפך להיות ישיר ובוטה ובאויר התחילו להתעופף מיני רמיזות על קיצוצים.
אז היא ניסתה. באמת שעשתה מאמצים עילאיים. עשתה את המאה אחוז (ואף למעלה מזה) בניסיון לגרום להם להיות יותר מרוצים. ניסתה לגרום להם איזו אכזבה קטנה, דוק של עצבות, או מינימום דכדוך קטן בפינלה.
ניסתה אבל זה לא הלך.
"זה לא הסגנון שלי" היא התנצלה בישיבת הצוות.
"סגנון בתחת שלי" הוא צרח עליה לפני כולם.
"את חיה לך בתוך הבועה שלך ולא מבינה שבזמן שאת עסוקה בסגנון שלך, המתחרים שלנו מייבאים מסין בזול מה שאת לא מצליחה לכתוב לנו ביוקר".
ומה שהכי גרוע זה שלא היה לה שום שיתוף פעולה. היא היתה לבדה בעמידה מול ההנהלה, כי כל האחרים ישרו קו עם הדרישה הזו, והדביקו כל מיני סופים אכזריים כאלה שרק מלראות את הסקיצות כבר היתה חוטפת חלחלה. וזה עוד בלי לראות את כל הדם ושברי הזכוכית שהם מפזרים תמיד ברגע האחרון.
"אל תיכנע לצו האופנה החולף" היא ניסתה לשכנע את הבוס שלה בקלישאה. אבל הוא היה תקיף איתה. אמר לה שהיא תקועה והיא חייבת לעשות תפנית "...אם לא תתחילי להתקרב ליעדים, תמצאי את עצמך בחוץ כמו ארבעת-אלפים מורים שבקרוב מאוד יהיו מובטלים" (רומז שזה בערך אלפיים סופרים פוטנציאלים שעומדים להציף את השוק).
היא לא רוצה לעשות שום תפנית, והלחץ הזה חונק אותה.
לא צריך להיות נביא בשביל לקרא את הכתובת על הקיר.
על הקיר היה כתוב סוף רע במיוחד, אבל היא לא חשבה להעתיק.
עכשיו היא מצטערת שלא הלכה להייטק. שם אתה יכול להיות מסודר גם אם כל מה שיש לך זה רק רעיון טוב ומשקיע. ופה לעומת זאת, כל הזמן מודדים אותך, כל הזמן צריך להוכיח, כל הזמן לעשות פשרות.
היא כבר עייפה ושחוקה. אין לה יותר כח למרוץ הזה.
מבחוץ חושבים שזה פשוט, אבל מי שבפנים יודע שזה לא.
זה לא כל כך נחמד כמו שנדמה, לשבת שעות על גבי שעות בבתי קפה ולנסות לעקב אחרי העוברים שלא תמיד שווים.
גם מכסת הסיגריות המופרזת לא מוסיפה לבריאות. רק לתדמית.
ואפילו שהיא לא ממש מכניסה לריאות, אלא רק עושה את עצמה, הציפורניים שלה כבר בגוון כתום מגעיל.
והכי גרוע זה העומס הרגשי. כל פעם לבחור דמות, לבנות אותה, לנפח אותה, להסתכל על העולם דרך העיניים שלה, להתרחק קצת, לראות איך היא בעיני אחרים, איך בעיני עצמה, להחליף לה בגדים, להוריד לה, לשלוח אותה לכל מיני משימות, בלי משימות זה הרי לא יהיה אמין. וכל זה רק על דמות אחת. ובספר אחד יש מינימום חמש-שש דמויות. תעשו את החשבון...
מעייף.
ועכשיו עוד נוסף לזה הלחץ הזה לנפק סוף רע.
ואם את לא עומדת בדרישות אז בהתחלה הם מדברים יפה אבל מהר מאוד את עוברת לרשימה השחורה.
והיא כבר לא בגיל שתלך למקום אחר להתחיל מההתחלה. חוץ מזה שהבעיה היא לא בהתחלות הבעיה רק בסוף.
בסוף היא נשברה.
היא חיטטה רגע בתיק ושלפה מתוכו אקדח. הם לרגע חייכו במבוכה... ולפני שהבינו מה קורה, היא הכניסה מחסנית ודרכה את האקדח במיומנות שהפתיעה אפילו אותה. זה בא לה בטבעיות.
כיוונה את האקדח ליושב בראש השולחן.
"רציתם סוף רע????? אם אני הולכת אתם הולכים איתי!" היא צעקה.
בלי שביקשה כולם הרימו ידים.
הם לא העזו לזוז. הסתכלו בה בחרדה. המזכירה שנכנסה להביא שתיה ונקלעה ללב המהומה, התחילה לבכות בהסטרייה.
"צאי צאי החוצה" היא אמרה לה. "את לא קשורה לעניין".
כל הנוכחים בחדר עקבו בעיניהם אחרי המזכירה הממהרת לצאת ואיתה היבבות.
"שקט!" נהמה עליהם.
היא צעדה לעבר היושב בכיסא המנהלים, שלמרות שניסה להישאר רגוע היה לו מבט מבוהל. זעה לא בצבצה על מצחו כי הוא לא היה עד כדי כך בנאלי.
"מה כל כך רע בסוף טוב? " היא שאלה בקול קר. קול המעיד שהחליטה כבר את העומד לקרות בסוף .
היא לא חיכתה שיענה. "תגידו יפה שלום" היא אמרה בחיוך נבזי ולחצה על ההדק.
תוך עשר שניות אף אחד מהנוכחים בחדר כבר לא נשם, רוקנה עליהם מחסנית שלמה.
דם ורסיסי זכוכית.
היא הניחה את האקדח על השולחן ויצאה דרך דלת הכניסה הראשית.
מרחוק נשמע קול סירנות של ניידות מתקרבות.
צעדה לעבר האופק.
"THE END"
היה כתוב בשולי הדף האחרון.
