אי של שפיות - פרק שלישי

אי של שפיות / שרון נחום ועובד הישראלי

פרק שלישי

ישוב בפינה של חדר המעצר, חשב עודד על מר גורלו. מה יכול להיות יותר גרוע מזה, ששלושה שוטרים עומדים בפתח דלתו והוא בדיוק יוצא כשגופה של אישה שהכיר עטופה בשטיח נחה לה בחיקו. הוא ידע שדינו נחרץ מראש. מעולם לא יצליח לצאת מזה, גם אילו היה ברשותו הכסף הדרוש לסוללת עורכי הדין מהטובים ביותר לא היה סיכוי שיוציאו אותו מהבור שכרה,  לעצמו. הוא ייסר את עצמו על שלא התקשר למשטרה ועכשיו הכל נראה לו אבוד.

"הי, בן אדם", העיר אותו קול ממחשבותיו.

הוא הרים מבטו וראה בחור צעיר, מעונב עומד מולו וכולו מחויך. עודד העביר מבטו עליו מכף רגל ועד ראש, מנסה לנחש, מי הוא. תיק המסמכים שנשא בידו, החולצה המכופתרת והעניבה שיוו לו מראה של עו"ד, אך היה נראה חובבני, צעיר מידיי, חייכני מדיי ושיערו היה קוצני להחריד, כבן טיפש עשרה המנסה להעמיד עם ג'ל את שערו לפני יציאה לדיסקוטק.

"נו, אתה מתכוון לשבת שם לעד? אל תדאג מכאן לא יוצאים כל כך מהר, עוד יהיו לך שעות רבות לשבת כך". הסוהר התקרב ופתח את השער, עודד קם והלך לעבר הקוצני המעונב. הקוצני הושיט לו יד, "עו"ד שביט, אני הסנגור שהתמנה עבורך על ידי המדינה, בוא נשב".

הם התיישבו סביב השולחן הבודד שעמד במרכז החדר אליו נכנסו. עודד שתק, הוא נראה מיואש, לא מגולח ועיניו היו כבויות, חסרות תקווה.

לפתע הרצין העו"ד הצעיר "נו, טוב, המקרה שלך לא פשוט, אתה רוצה לספר לי משהו?" 

עודד נאנח, "אתה בטוח שאני אשם, לא כך?!"

"עודד, אתה זכאי כל עוד לא, הוכחה אשמתך מעבר לכל ספק סביר, אמנם מצבך לא מזהיר, זה בטוח. בוא ספר לי, מה בדיוק קרה".

"אתה לא מתכוון לשאול אותי אם הרגתי אותה, אם אני אשם?" הופתע עודד.

"אני אבין, אחרי שאשמע הכל, אבל אני רוצה שתספר לי את הכל, בלי להחסיר שום פרט, אני מבטיח שאעשה את כל מה שאוכל עבורך, אך אתה חייב לספר הכל, לא להסתיר ממני דבר."

עודד שכבר איבד תקווה, שתק, הוא לא היה טיפש, הוא ידע שסיכוייו אפסיים ביותר ולא ידע להסביר שום דבר שקרה בצורה הגיונית.

העו"ד הצעיר, הבין שהרבה מידע לא יוכל להוציא מהלקוח החדש , אך לפתע הבזיק במוחו רעיון. הוא הניח יד על כתפו הגרומה של עודד, והרגיש איך בנגיעה זו הוא מרכך את עודד ומפיל מעט מהחומות שביניהם.

"עודד, בוא ננסה משהו.. אני אתן לך מחברת ועט ואתה תשב כשתרגיש נוח ותתחיל לגולל את כל הסיפור מההתחלה, ממש כאילו אתה כותב יומן, או ספר על חייך. אל תחסיר כלום, כל פרט עשוי לעזור ולזרוק אור על הפרשה שממילא כה סבוכה".

הוא הוציא מתיקו מחברת עבה ומספר עטים והניח אותם על השולחן.

"אחזור אליך מחר, אני מקווה שנוכל להתחיל לעבוד." הוא טפח מספר טפיחות עידוד על שכמו וסימן לסוהר שהוא סיים.