נצמד

שני דברים ראיתי כאן: הכתיבה המופלאה שלך כסוג של שיתוף. כפי שילד משתף את יומנו הקטן. והדבר הנוסף, היא ההתרפקות על אותה ילדות, כשהכל עוד היה פתוח בפניך.

זיכרון וגעגוע.  

דַּפִּים שֶׁל זִכָּרוֹן

מִיְּמֵי יַלְדוּת

בְּיוֹמָן שֶׁנִּמְצָא

בַּלֵּב חָבוּי.

עַל הַסֻּלָּם 

שֶׁל הַחַיִּים

שָׁלָב אַחַר שָׁלָב

כֻּלָּנוּ מְטַפְּסִים

עַד לְרֶגַע בּוֹ גּוֹבְרִים

זִכְרוֹנוֹת וְגַעְגּוּעִים..

שיר מרגש כתבת יקי היקר , על זיכרונות וגעגועים מימי ילדות  כשאתה עדיין מטפס על סולם החיים.

שבת שלום ומבורך

שמוליק

כאשר אתה חוזר לזכרונות המכים ואתה חש חלש ולא עומד מולם. יפה המחשת , שבת שלום 

מאכזב, זועק - אתה נצמד ליומן ילדותך היקר, אך מפאת זקנתך לא מצליח את המסע ואתה מרחף על זכרון וגעגועיך. תודה רבה לך יקי היקר.

.

אני רואה-צופה בסרט קצרצר, שלוש דקות, לא יותר. 

הכול קורה בשלוש הדקות: 

הדּוֹבֵר הנצמד ל-"יומני היקר" , 

הדפים ודמוּתו של הילד המתפתח במהירוּת הדפדוף, 

היד המזדקנת, נחלשת, 

והדוֹבר כפי שהוא היום, תלוש, מרגיש-רואֶה אֶת עצמו -

" ... / מְרַחֵף בָּרוּחַ כְּמוֹ / תַּכְרִיךְ / עַל חֶבְלֵי זִכָּרוֹן וְגַעְגּוּעַ. "

הדימוי האחרון מכֶּה חזק מאוד. מאוד: 

קודם-כול, תכריךְ - זֶה הסוף של הסוף. 

שנית, חבלי זיכרון וגעגוע - דימיוניים לחלוטין: הדוֹבר אכן 

מְרַחֵף בָּרוּחַ. 

אני יוצאת מן השיר במועקה וכאב. 

תודה רבה-רבה-רבה, יקי אהוב, משורר יקר לי מאוד. 

שלךָ, אתךָ, תמיד, תמיד, 

רבקה

---

יקי יקיר לי

************

ממרומי גילנו

אך טבעי הדבר

להזכר בימים עברו

בזיכרונות היפים

בנעורים, בהם היה 

עוד כוחנו במותנינו.

הזיכרונות צורבים

ומכאיבים לא אחת,

עת הגוף בוגד בנו

ואין מנוס מעליה של עוד 

שלב בסולם.

כתיבצך ריסקה אותי,

יפה, אמיתית  משתפכת,

אין עליך יקי

משורר מבטן ולידה.

מחבקת לשבת יפה ובריאה חבר

באהבה והערצה

עליזה.

כמו תכריך העף ברוח והוא רק זיכרון , כאילו בתוכו היה משהו, מצמרר

נאחזים אנו בכל כוחנו 

בשלבים 

להתנחם  

שבת טובה יקר

כמה שהיית רוצה להחזיר את התום של הילדות והאמונה שהכל אפשרי.

לימים של תום ואמונה למרות הכל-אדם