יצירות אחרונות
אמסטרדם שלי (1 תגובות)
יצחק אור /שירים -21/11/2024 10:10
קשה להביט לאחור (4 תגובות)
דני זכריה /שירים -21/11/2024 06:35
לָגַעַת🌹🌹🌹 (5 תגובות)
שמואל כהן /שירים -21/11/2024 05:36
פְּרִימָה (שיר ישן מעודכן) (3 תגובות)
🐝🐝BeeBee /שירים -20/11/2024 23:55
גיא ההריגה- הטבח הנורא (10 תגובות)
מרים מעטו /שירים -20/11/2024 21:16
מה לך אישה (9 תגובות)
אילה בכור /שירים -20/11/2024 19:13
מִיקָה מִגְדַּלּוֹר (3 תגובות)
הַחֲבֵרָה שֶׁל גֵ'נִי /סיפורים -20/11/2024 16:56
חמצון (1 תגובות)
תומר קליין /שירים -20/11/2024 15:09
ואינך שואלת למה (6 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -20/11/2024 15:07
אהבה ביום חורף (7 תגובות)
יצחק אור /שירים -20/11/2024 07:57
סיפורים
המוזה האחרונה בעולם
"השחר מתגנב באטיות, דוחף את קיר הלילה השחור והדביק לאחור, במקומו חושף יער ירוק וכבר לא כל כך מפחיד. אחר כך הוא מחליק במיליוני צבעים על קרח האגם ונעצר רק כאשר הוא פוגש את הבניין הראשון של העיר. אז באה הפסקה קצרה, אך הכרחית כדי לצבור יותר כוח, ומיד אחרי זה השחר פורץ לתוך אלפי חלונות רעבים לאור ומוצא את דרכו אל תוך עיניהם החשופות של אנשים.”
דפיקות בדלת. זה כל כך מעצבן – סוף-סוף המילים מתחילות לזרום דרך אצבעותיי אל תוך המחשב, אבל מישהו מחליט שאפשר להפריע לי. הפסקתי להקליד וישבתי בלי נוע – אולי מי שנמצא בצידה השני של הדלת יחשוב שאני לא כאן וייעלם. אבל לא, זה לא יום המזל שלי – הדפיקות על הדלת נהיו אפילו יותר חזקות.
"מי שם?" "אני.”
להגיד שזיהיתי את הקול יהיה שקר. ובכל זאת, היה בו משהו מוכר – עמוק ונעים, קול נשי שבשמיעתו אתה מרגיש רצון עז לעשות משהו טוב. חשדנותי התגברה על הרצון הזה לעשות כל מה שהקול אומר והמשכתי לחקור: "מצחיק, מצחיק מאוד. מי זו באמת?" "זו אני – מוזה.”
התחלתי לחשוב בצורה הרבה יותר מאומצת, באותו הזמן מרגיע את הרעד באצבעות של ידי השמאלית. לקחתי נשימה עמוקה כדי להתמלא בהחלטיות והמשכתי: "מה את רוצה?" "להיכנס.” "אין פה אף אחד.” "יש כאן אותך.” "אבל אני לא הזמנתי אותך.” "האם אתה בטוח?"
עצרתי לרגע, מנסה להיזכר, "מה, כן?" "כן, בקיץ שעבר כאשר רצית לכתוב משהו לגברת היפה ההיא, מה שמה? אינני מצליחה להיזכר איך קראו לה.” "כן, גם אני. חכי. אם הזמנתי אותך בקיץ שעבר, למה באת רק עכשיו?" "התקשורת הייתה לא טובה. הקווים לא עבדו במשך חודשיים ולאחר מכן הייתי חייבת לבוא לאחרים שהיו לפני.” "אילו קווים?" הבטתי בחשד תחילה על הטלוויזיה ואחר כך על הטלפון, מנסה להחליט לאילו קווים התייחסה המוזה. "קווים שדרכם תת-המודעה של אנשים מתחבר עם מוזות.” "הממם. אני מבין.” ניסיתי לראות בראשי את הקווים האלה, אבל הדבר היחידי שיכולתי לדמיין – זו תמונה של ראשי גברים שהחלק העליון שלהם הופך חוד שמושך ומאריך את הראשים כלפי מעלה, שם הם פוגשים את הראשן של נשים שכבר הספיקו להתארך ולהיות דקים כמעט כמו חוט, ממשיכים להתארך ולהישזר ביניהם עד שכול הראשים המחודדים האלו הופכים לקווים שמתקשרים עם מוזות בהמהום בלתי פוסק. ניסיתי להבין מדוע תת-המודעה בתמונה שציירתי לעצמי חייבת להמהם בזמן ההתקשרות, אבל במקום זה רק שאלתי: "אבל למה לא באת אלי קודם? למה באת לכל האחרים?" "כי הם היו לפני.” "לפני אני," מיד הבנתי את הטעות וניערתי את ראשי לצדדים כדי לסדר את מחשבותיי, "כלומר לפניי?" "לא, לפניי. ראיתי אותם ועצרתי.” "טוב, לא משנה.” התחלתי להרגיש עייפות מהשיחה הזאת. “אז את יכולה לעזור לי או לא?" "כמובן.” "טוב, אז תיכנסי.”
הקשה של סיבוב המנעול, הקשה של עוד מנעול, הקשה שלישית ורביעית, מוט נעילת של הדלת הורם ממקומו והוזז הצידה. אחרי ששום דבר לא עצר בה, פתחתי את הדלת באטיות. המוזה מיד החליקה פנימה וישר התחילה לדבר: "תודה שסוף סוף נתת לי להיכנס. חשבתי שאצטרך להתייבש מחוץ לדלתך עד לפגישתי הבאה.” היא נדה את ראשה לצדדים בחוסר סיפוק מופגן אבל כמעט מיד פניה שינו הבעתם לניטראלית והיא עברה ישירות לנושא בגללו באה אלי, " טוב,אז מה אתה רוצה?"
הסתכלתי עליה וניסיתי לתאר אותה לעצמי במילים, אבל לא הצלחתי. ניסיתי יותר חזק, אך שוב ללא כל תוצאה חיובית. אולי בלי עזרתה של המוזה אין לי סיכוי להשתמש במילים ברמה כזו שאוכל לתארה. כן, בטח זו הסיבה, לכן החלטתי רק ליהנות מעצם נוכחותה ולאט-לאט והמשכתי לדבר.
"הו, דבר חשוב מאוד. אני צריך לכתוב קורות חיים”. הראיתי למוזה כמה מודעות עיתון שבכל אחת מהן דורשים לקבל קורות חיים לפני הראיון. ”היום דורשים את זה אפילו מעובדי זבל. למרות שאני לא מחפש עבודה בתשלום כל כך גבוה, אני בכל זאת צריך לשלוח קורות חיים. לא מבין אותם, אבל הם אומרים שאני לא יכול לתכנן מנועים של חלליות ללא קורות חיים. מה, הם בונים מנועים מניירות שאנשים מגישים אליהם? עזבי, סתם מחשבה. ובכן, האם את יכולה לעזור לי בזה?" "עם קורות חיים?" "כן." "הו...” המוזה החווירה והתיישבה על הכיסא. העפעף הימני שלה רעד. ואז שמתי לב שהאצבעות ביד הימנית שלה התחילו לשחק על השולחן, בהתחלה לאט, אך הם צברו מהירות יותר ויותר גבוהה עד שכוס התה שהנחתי על המגש התחילה לרעוד. הנחתי את ידי המרגיעה על ידה, אבל הרגשתי שהרעד בה לא פוסק. יתירה מזאת, הוא עבר לידי ואל ליבי והתחלתי כולי לרעוד. "מה?" חששתי לשמוע את האמת, מה שלא תהיה.
"אני מצטערת.” "מה, מה קרה?" "אתה מבין, אני מוזה רגילה. אני יכולה לעזור בכתיבת מכתבים, סיפורים, רומנים. אבל עבור קורות חיים שלי, אני בעצמי השתמשתי במוזה של קורות חיים.” היא הניחה את ראשה בין שתי ידיה, לא כל כך כדי לתמוך את הראש כמו להפסיק רעד באצבעות שלה. העפתי מבט לעבר רגליה, וראיתי כי היא שילבה אותן כדי לנסות להפסיק את הנענוע שלהן. בתור גבר זה תפקידי לעשות משהו כדי להרגיע אותה, לכן בקול שלו מאוד, אשר בקושי רב הסווה את המאבק הפנימי שלי, שאלתי: "למה את צריכה קורות חיים?"
"כולם צריכים. הרי אתה בעצמך אמרת זאת.” המילים לא יצאו כמו מילים, אלא כמו מחרוזת של צלילים שנדחפו החוצה בעל כורחם. האם שמעתי אצלה מבוכה וחוסר אונים?
"אבל את מוזה!" "כן, בטח. אבל האם ניסית אי פעם לחיות ממשכורת של מוזה? זה בלתי אפשרי. אני צריכה יותר מעבודה אחת.” הוצאתי כמה ניירות טישו מהקופסה שהייתה על השולחן והושטתי לה. היא הביטה בי בחוסר הבנה. הצבעתי על עיניה. עדיין לא לגמרי מבינה, היא העבירה את הנייר על ריסיה ואז הביטה בו – הנייר היה רטוב. היא ניגבה את עיניה וקינחה את אפה.
ואז פתאום, בשלווה גמורה היא המשיכה: "אין דרך אחרת, אלא לעבוד בשניים או שלושה מקומות עבודה.” "כן? באילו עוד עבודות את מתעסקת?" "ביקורת כתיבה, למשל.” חיוך עקום זיגזג דרך פניה אך מיד עף משם במבוכה. "חכי! את לועגת לי.” "לא, באמת. אני עובדת בעיקר כמבקרת ספרותית.” לחיוך של המוזה היה גוון של אובדן עצות, מה שקלקל אותו במקצת. "איפה עבדת בזמן האחרון?" "בפורום 'הסיפורים שלכם' הארצי.” "הממם...” השתעלתי חזק ועיניה התרחבו. "מה קרה?" "האם זו היית את, שביקרת את הסיפור שלי כל כך 'עמוק', שאשתי התגרשה ממני?" "מה, באמת? אישה חכמה...– עצור! תפסיק לחנוק אותי! אני רק עשיתי את העבודה שלי!" "ועכשיו את באה אלי בתור מוזה?" הרגשתי את עצמי כהר געש רגע לפני ההתפרצות. התשובה שלה קיררה אותי במקצת. "כן.” "למה?" היא שמעה את שאלתי הכעוסה וענתה במהירות: "אני מבטיחה כי אם תשתמש בעזרה שלי, המבקרים לא יוכלו לומר משהו רע על הכתיבה שלך.” "אז זו הדרך שמוזות פועלות!" "כן.” החיוך הגלוי שלה הרגיע אותי, הרגשתי שגם אני רוצה לחייך.”אנחנו כותבות את הסיפור ואנשים משכתבים אותו.” "רגע, אז האם אני בכלל סופר?" שוב היא דיברה בשפה זרה. האם אני באמת מבין אותה? "כן, כמובן. אתה הכותב של הסיפור.” "אני המשכתב!" אני באמת שונא את המילה הזו, אבל הרגשתי צורך עז שישכנעו אותי שאני טועה. "ובכן, אין מילה כזו "המשכתב", אז אתה הכותב.” "חכי רגע, האם את מתכוונת שכל סופר בלי יוצא מן הכלל רק משכתב?" "טוב, פחות או יותר. אינני מבינה ממה אתה מתרגש בכלל.” "את צוחקת עלי?" "לא! אני אף פעם לא עושה דברים כאלה." היא ראתה את סימן שאלה במבטי והוסיפה, "אני אף פעם לא צוחקת.”
הרגשתי כאילו רכבתי על אופניים ומישהו הכניס מקל לתוך הגלגלים. כאילו כל מחשבותיי עצרו בין ברגע. הייתי מבולבל. די הסכמתי עם עצמי שאינני מבין כלום.
"כעת איבדת אותי לגמרי. האם את יכולה לחזור ליסודות של מוּזִיות?" או שזה מוּזַהוּת, או אלי מוּזַהאיזם או שאיך קוראים למדע הזה על המוזות? הראש שלי הרגיש כמו כדור שלג עם מחשבות מבולבלות העושות את הכדור יותר ויותר גדול. זיעה דגדגה את מצחי.
"כן. היסודות – ובכן, המוזות נולדו יומיים לפני האנשים.” "מדוע יומיים?" "זה הזמן שלקח לנו להמציא את האנושות.” "אז, זה היה הרעיון שלכם?" קשה מאוד להאמין לדבר כזה, אבל הסתכלתי עליה ועוד לפני ששמעתי את התשובה, האמנתי לה. "כן.” "האם אתם המצאתם את שניהם? שתיהם? כלומר, גם את הגבר וגם את האישה?" "כן.” בלעתי את ההבנה החדשה בצורה די קולנית. המוזה הפנתה את ראשה לכיוון הצליל, מנסה להבין מה יצר אותו. לא נתתי לה למצוא את המקור כי המשכתי לדבר. "בסדר. עכשיו אני יודע שהמוזות יכולות לטעות גם כן. אבל תמשיכי.”
המוזה הסתכלה עלי בצורה מוזרה, כנראה שלא הבינה את הבדיחה.
”ובכן, אחרי שהאנושות החלה להתבגר, היינו מגיעות עם רעיונות שונים ומחדירות אותם לראשם של האנשים.” "רעיונות?" "כן, אתה יודע, כמו השימוש באלה במקום אבן או במקום ללכת אל האגם, להביא מים בצינורות ולעשות מקלחת בבית.”
קפצתי. אולי אני לא יודע יותר מדי על היסטוריה העתיקה מאוד, אבל משהו כאן לא צלצל בסדר.
"מה זאת אומרת להתקלח בבית? לא היו שתי ההמצאות הללו – שימוש באלה ומקלחת – אלפי שנים אחת מהשנייה?" "אהה, אתה מתכוון לפעם השנייה שהכנסנו את הרעיון הזה של המקלחת.” "הפעם השנייה?" "כמובן, איך אחרת חשבת שהמקלחת הומצאה? מה, אתה מאמין שאנשים היו מסוגלים להמציא דבר כל כך טוב?"
הרגשתי שאני מפסיד בוויכוח הזה, אבל עדיין לא הייתי מוכן להיכנע, "טוב, אולי, אבל בפעם הראשונה, כאשר זה היה יחד עם האלה – מה קרה אז שהרעיון של המקלחת מת?" "גברים."
האם הכיסא שלי התחיל לזוז כי הוא היה בלתי יציב או שזה בגללי, כי לא יכולתי להישאר רגוע בהישמע תשובה בת מילה אחת?
"מה?" "מה, מה – גברים. כלומר, גברים קרו למקלחת. הם לא אהבו את העובדה שהנשים העלו את הרעיון הזה. הגברים חשבו שזה רע שלנשים יהיו רעיונות. הם לא רצו שלהן יהיה בכלל משהו, אם להגיד את כל האמת. והגברים אמרו שלכולם נהיה ריח מוזר מאוד אחרי המקלחת, לא כזה שהם רגילים אליו מילדות. לכן הם הרביצו לכולן – את המקלחת הם שברו ומן הנשים הם הוציאו כל החשק להמציא דברים לעוד הרבה מאוד זמן.”
"הממם. אבל רגע!" הרגשתי בקצה לשוני את הטעם המתקתק של גילוי עסיסי – הנה, סוד שמור מתפשט כרגע לפניי – "מאיפה הגברים קיבלו את הרעיון להרביץ לנשים?" "לא מאיתנו. אני נשבעת.”
זה היה כל כך מאכזב, הסוד שהאמנתי שגיליתי התחיל להתלבש בחזרה וכשסיים, רץ להתחבא בצללים. ובכן, לא תמיד ניתן לקבל דברים כפי שרוצים, אבוי.
"אז מה הלאה?" הייתי קצת מאוכזב, אך עדיין מעוניין לשמוע מה עוד קרה בגלל המוזות. "בהמשך נתנו לאנשים רעיון להשתמש בזיתים.” "בזיתים?" הצבעתי על צלחת עם קצת מלפפונים חמוצים וזיתים שחורות שנשארו על השולחן מארוחת הצהריים שלי. "כן, זיתים.” "מה אפשר לעשות עם הזיתים?" לקחתי אחד ונשכתי אותו. הוא היה מקולקל, וטעמו היה מר ומאוס, לכן יצא לי פרצוף נגעל. "זה בדיוק מה שהרגשנו – הבאנו זיתים לאנשים אבל הם לא מצאו שום דבר מועיל לעשות אתם, חוץ מלזרוק אחד על השני. אז היינו צריכות להראות להם כמה דברים ניתן לעשות עם הזיתים. אבל הכי חשוב, הראינו כי ניתן לשרוף שמן זית כדי להאיר את הבית.” "ובשביל מה זה טוב?"
"אתה אדם שחי כל חייו עם החשמל. כמובן שגם את הרעיון הזה אנחנו הצענו לאנשים. בכל מקרה, מה קורה כאשר אין חשמל בערב?" "אני מדליק נרות.” "ואם לא היו נרות, כמו, למשל, במקרה שהם טרם הומצאו?" "הו! אז אפשר להשתמש בשמן זית. אני מבין. כמה פיקח. עם זאת, בשביל מה אנשים צריכים אור בלי שיש להם עיתונים או טלוויזיה, או אפילו ספרים? וזאת בלי להזכיר את האינטרנט.” "אז זהו זה. קודם כל, חייבים לתת לאנשים את האור, ואז יש להם יותר זמן . כעת הם לא חייבים ללכת לישון עם רדת החשיכה ומתחילים לחפש איך למלא בתוכן את הזמן הנוסף. הם מתחילים לדבר ומהר מאוד הם מגיעים לרעיון של סיפורים.” "וכך הם כותבים ספרים?" "למרבה הצער לא, לא כל כך מהר. ראשית, חייבים להחדיר את רעיון האותיות דרך המעוז שלהם.” "איזה מעוז?" למה היא התכוונה, מה הקשר בין אותיות למעוז? חבל שלא למדתי היסטוריה טוב יותר, כך שעכשיו אולי הייתי מבין אותה. "אני מתכוונת שהיה צריך לחדור לראש הטיפש והעיקש שלהם.” "אה.” תפסתי את עצמי עונה את התשובה המטופשת הזו והסתכלתי על המוזה כדי לוודא שהיא לא חושבת שעל כתפיי גם נמצא מבצר בלתי חדיר, אבל היא לא שמה לב לשום דבר חריג.
"ואחרי כן, צריך להביא לאנשים את הרעיון של הכתיבה. ורק אחר כך ניתן לעבוד אתם על הקריאה.” "אני מבין – קודם אנשים לומדים לכתוב, ואז לקרוא. אבל מדוע בסדר הזה?" "כתיבה – זה קל. אתה כותב מה שאתה רוצה. הבעיה עם הקריאה – צריך להבין מה הסופר התכוון.” וואו, זה עמוק או מה? לפחות זה עמוק מדי בשבילי. לא התביישתי להגיד זאת למוזה: "שוב איבדת אותי לגמרי. עד שתמצאי אותי מחדש, אני רוצה לשאול אותך משהו, שמנקר בראשי זה זמן מה – אמרת שאת לא צוחקת. אבל אז איך אנשים כותבים סיפורים מצחיקים?" "אני לא יודעת.” "מה? את הרי אמרת שאנשים משכתבים את מה שאת כותבת, אבל כעת את אומרת לי שאת לא יודעת איך אנשים כותבים הומור?" "אתה מבין, אני המוזה האחרונה בעולם. עם זאת, היו הרבה מוזות עד לא מזמן. הן ידעו הרבה יותר ממני. הן לימדו את האנשים כל מה שהן ידעו. המוזות הללו לימדו גם איך לכתוב סיפורים מצחיקים.” "מה קרה לכל המוזות האלו?" "האינטרנט". כמובן, בכל אשם האינטרנט – הילד שלך לומד מילים רעות, אתה תופס את אשתך בוגדת בך עם מישהו מצ'אט, הבוס שלך מוצא מיילים שלך בהם אתה צוחק עליו – בכל הדברים האלו האינטרנט הוא האשם האמתי. איזו נוחות תמימה... או שזו תמימות נוחה?
"את מתכוונת שלמוזות קרה האינטרנט?" "כן. בדיוק.” "תסבירי בבקשה.” "אתה מבין, עם האינטרנט, יותר ויותר אנשים החלו לכתוב. זה גרם לעומס רב על המוזות. רק תחשוב, במקום לשרת עשרים וחמישה מיליון סופרים, אמנים, מוזיקאים, ומדענים, הביקוש עלה ועלה ומזמן חצה קו של מיליארד. היום, כולם 'יודעים' איך לכתוב, אבל בכל זאת לא יודעים על מה לכתוב. אז המוזות מתו מתשישות בזו אחר זו.” "חכי. אז איך אנשים ממשיכים לכתוב?" "יש הרבה מוזות מדומות, שנקראות גורו של הכתיבה – הן מלמדות את כולם מה לעשות.” "מה לעשות?" "כן – אתה לוקח טקסט ישן, משנה אותו קצת, ומוכר בתור שלך.” "אבל... אבל...” "כן, הם קוראים לתהליך הזה מִחזור. היום ישנם סופרים מעטים מאוד שבאמת צריכים מוזה – אותי. השאר פשוט ממחזרים את הכתיבה של אחרים, שהיא בעצמה ממוחזרת עוד לפני כן. תקופת המִחזור. עכשיו אני מרגישה שלא צריכים אותי, אז אולי אני אפסיק להיות מוזה. אולי גם אני אתחיל למחזר.”
הרגשתי שהרגליים שלי מסתובבות החוצה והקיבה רועדת. או אולי זה היו הרגליים שלי שרעדו והקיבה שלי ניסתה לעלות ולקפוץ דרך הגרון שלי? לי לא היה ממש אכפת מה בדיוק קרה לי, אני רק ידעתי שזה היה רע. רע מאוד.
"לא! אני צריך אותך! בבקשה תהיי המוזה שלי. אני מבטיח להקשיב לך תמיד. אני מבטיח לא לשכתב את הרעיונות של אחרים, אלא רק שלך!"
היא לא מיהרה עם התשובה, הביטה בי, התקרבה אל מסך המחשב וקראה את מה שכתבתי שם. חיוך עדין פתח סדק ורדרד בין שפתיה, ואחרי שהיא ראתה חיוך-רְאִי על פניי, היא הנהנה בהסכמה. "טוב, נראה אותך לא מתפתה להפוך לסופר ממחזר...” תגובות
גלי צבי-ויס
/
שיח פנימי
/
22/07/2022 07:11
רחלי ג.
/
נתת למוזה חיים משלה, אבל צחקתי
/
22/07/2022 15:49
שמואל כהן
/
ברוך שובך לאתר דרך המילים,
/
23/07/2022 04:45
התחברותתגובתך נשמרה |