השביתה הגדולה - חלק 2

מנשה פתח חוברת שהייתה מונחת על השולחן ודפדף בה. משהו משך את עינו והוא שאל, "מה קורה עם המרגלים?" הוא שאל תוך יישור וכיפוף אצבעות ידיו, כאילו עוד רגע ינגן על פסנתר.

אברהם קפץ קלות למשמע קליק מאחד המפרקים של האצבעות מנהלו, נשם עמוקות כדי לדחות עוד בשנייה את הבלתי נמנע, נשם קולנית שוב וענה, "המרגלים מאנגליה ששוהים אצלנו כבר כמה שנים הבטיחו לשבות כדי שממשלתם תתחיל להוציא אותם לחופשת שנת שבתון. כרגע מתנהל משא ומתן עם המרגלים שנמצאים אצלנו אך לא מזמן ושהחליטו לא להצטרף אל המרגלים הוותיקים. אומנם הועלה רעיון ששרותי הביטחון יכלאו את כול הלא שובתים, אך מנהל השרות שוקל לצרף גם את ארגונו לשביתה – הם מתרעמים על המצב המגוחך ששרותי הביטחון מזמן משרתים את מה שאין והגיע זמן לשנות את שמם."

מנשה הסתכל ארוכות על אברהם, קימט את שפתיו, אפילו התחיל לעוס את התחתונה ואמר: "האם אנחנו יכולים לעזור להם?"

"למי? לאנגלים או לשרות?"

מה אכפת לי מאנגלים, באמת. לשרות הביטחון שלנו."

"אני לא בטוח שזה ילך בקלות."

מנשה חייך מרוצה, "טוב, אז יש לנו סיבה לשביתה הבאה." אברהם ענה לו בחיוך מרוצה. מנשה הנהן בראשו, חושב על המהלכים הבאים, אך אחרי רגע חזר להווה, "ומה בקשר למרגלים אחרים?"

"זה יותר פשוט: הרוסים והאיראנים הסכימו להצטרף מיד – הם רוצים להרגיש איך זה לשבות. צרפתים לא התנגדו, כי בין כה עבודתם מזכירה שביתה והאיטלקים הבטיח לשבות באיטלקית. אחרים חלוקים בדעותיהם, אך מאלו, שטרם החליטו איך יתנהגו מחר, מהם אין הרבה, כך שאני חושב שזה לא כל כך משנה."

"תגיד, ומה בקשר למרגלים שלנו?"

"אבל הם כולם בחו"ל כרגע."

"לא נספיק לקרוא אותם הביתה?"

"כדי שישבתו?" אברהם ניסה לוודא, אך ללא מענה לשאלתו, הוא המשיך, "לא נראה לי שיש מספיק זמן לכך."

מנשה פתח מגירה עליונה והוציא ממנה סיגר. הוא לא התכוון לעשן, כי שנא ריח העשן. אבל הוא אהב ריח של טבק והעביר את הסיגר מתחת לאפו, שואף בחמדנות את כול מולקולה של הריח. חיוך של חתול שלפני רגע סיים לאכול צלוחית של שמנת הופיע לרגע על שפתיו, אך הרצינות הטבעית שלו יישרה והידקה את שפתיו. "אברהם, מה קורה עם הצבא?"

"הם עדיין עומדים על כך ששביתתם מותנית בשביתת חמס. דיברנו עם אבו מאזן שיתערב, והוא מסר שלאור המצב שבדיוק נגמר לארגון רקטות, ייתכן וישבתו. כך ש..."

מנשה הנהן. "נחמד. ומה עם המשטרה?"

"גם אלו מציבים תנאים. המפכ"ל שלהם עומד על כך שגם הפושעים ישבתו, אחרת הוא לא יוכל להבטיח השבתה מלאה."

"הגיוני, אני חושב." מנשה הסתכל בשאלה על עוזרו.

"כמובן, כמובן."

"נו, ומה אומרים הפושעים?"

"כאן יש בעיה – אין להם ועד מרכזי. הם ניסו להקים ועד אחד ויחיד, אבל תמיד הייתה בעיה בבחירת יושב ראש. במשטרה מוסרים שהמלחמות בין הועד הדרומי לוועד של נתניה גבו כמה קורבנות, אבל לא נתנו תוצאות רצויות של מועמד יחידי להיות יושב ראש של הוועד הארצי. שמעתי שהועד מגליל העליון הזמינו תמיכה מועדים של שיקגו ובוסטון, אבל ברגע האחרון הוועד של מס הכנסה האמריקאי, שהרגיש שהתרומות משני הוועדים האלו נמוכות מדי השנה, החליט לעצור אותם עד שהם ישלמו את הכופר. זו הסיבה היחידה שהוועד של הגליל העליון לא נהיה לוועד פשע הכי גדול והכי משפיע בארץ."

מנשה הקשיב בתשומת לב, אך כאן החליט להתערב, "ולמה אנו לא מזמינים את הוועדים הקטנים שלהם? כלומר למשל רק את הועד של נתניה או של הגליל העליון?"

"אנחנו מזמינים, בעיקר כבשר לגיוס ועדים חדשים לשביתות, אבל הכול נעשה בצורה חשאית, אחרת כל ועדי הפשע ירצו לעבוד אתנו, ואין לנו די הזדמנויות לכולם."

שתיקה השתררה בחדר. אברהם לא כל כך אהב את השקט הזה, בטח לא יום לפני השביתה הגדולה כאשר נשארה עוד כל כך הרבה עבודה, לכן שאל את מורו: "מה עם משרדי הממשלה? לא עשינו כמעט כלום בקשר אליהם."

"בשביל מה? גם ככה רוב הזמן עבודתם דומה לשביתה. למעשה, כאשר הם לא עושים כלום, רבים שמחים מאוד כי יש פחות בעיות, אבל הרי לא זה מה שאנו מצפים משביתתנו, לא? אנו שובתים כדי שאנשים ירגישו אי נוחות ולא, חס וחלילה, כדי להקטין קשיים של ביורוקרטיה."

ההמשך יבוא...