סיפורים

השביתה הגדולה - חלק 3

הטלפון השתעל כמו מישהו שרוצה להגיד, "בבקשה, תגיבו. יש לי משהו חשוב להגיד." מנשה ואברהם הסתכלו על המפריע, הראשון קימץ שפתיו, מנסה לדחות החלטה של מה לעשות, השני פותח את עיניו לרווחה כשואל את הבוס שלו איך לפעול. מנשה הנהן כמה פעמים לעצמו ובסוף הנהן יותר חזק ובכיוון המכשיר המשתעל. אברהם הבין את הרמז הלא דק והרים את השפופרת.

 

"הלו, כאן חנה..." עוזרו של האיש הדגול עוד לא השתחרר ממחשבות שהיו לו בקשר לעבודת הממשלה ומשרדיה ולכן לא הקשיב בתשומת לב מלאה למה שבקעה אל אוזנו בזרם שלא היה בכוונתו לקטון לפחות בעשר הדקות הקרובות. "רגע", הוא הספיק להגיד כאשר נראה ששקט יחסי התברג בין גלי מלמול בלתי פוסק, אך הקול שבתוך המכשיר לא רק שלא עצר, אלא התחיל לירוק מילים מהר אף יותר.

 

אברהם הוריד שפופרת מאוזנו והצמיד אותה אל רגלו עם הפיה כלפי המכנס. הוא ידע שאין טעם להפריע למונולוג הזה, כי הכיר את המטלפנת – רק חנה ארגוב-שחר, עיתונאית מ-'צדק העם בע"מ' הייתה יכולה לדבר בקצב כה מהיר, זמן כה רב ובלי שיהיה לה איכפת האם בכלל מבינים את מה שהיא אומרת. מנשה ראה מה עוזרו עשה ושאל בחיוך בלחש, "חנ'לה?" אברהם הנהן באיטיות. מורו פתח את ידיו לרווחה מסמן בכך לתלמידו שאין ברירה וחייבים לדבר.

 

פתאום הם שמעו סירנה עולה ויורדת בחוץ. אברהם הניח שפופרת על השולחן, עם פיה כלפי מטה וניגש אל החלון בדיוק כאשר מכונית כיבוי אש עברה מתחתו. "ומה עם האלו?" הוא שאל את מורו.

"מה איתם?"

"הם ישבתו?"

"לא", מנשה הוציא את המילה הלא נעימה מפיו המכווץ והמשיך, "אסון דוחה שביתה."

 

אברהם שם לב ששפופרת הטלפון הפסיקה לרעוד והרים אותה קרוב אל אוזנו. כנראה שחנה ארגוב-שחר התעייפה, כי שמעו רק נשימות שלה. "חנה?" ניסה אברהם.

"נו יופי, סוף-סוף אתה עונה." זה שהיא דיברה ללא הפסקה עד כה ולא נתנה לאברהם לענות, נשכח מהעיתונאית בין רגע. "אני מתקשרת בקשר לשביתתכם מחר."

"אבל חנה, זו לא שביתה שלנו. זו שביתה של המשק."

"מה, באמת?" למרות שזו הייתה שאלה, קולה של חנה לא הביעה שום פליאה. "אתם ומשחקי המילים שלכם. בכל מקרה, רציתי לדעת – האם אתם בעצמכם תשבתו מחר?"

"לא, איך אפשר? אנחנו צריכים לארגן את השביתה ולדאוג שאף אחד לא יעבוד."

"אז זה אומר שאתם תעבדו מחר?"

 

אברהם קימץ את שפתיו – סימן שאיזונו הפנימי הופר - "לא, אנחנו לא בדיוק נעבוד – רק נתאם בין הוועדים."

התשובה העוקצנית של חנה כאבה אפילו דרך הטלפון: "ממתי לתאם לא נקרא לעבוד? הרי זה מה שכל עובדי הסתדרות אומרים כאשר תופסים אותם בלא לעשות כלום -  שהם חושבים או מתאמים או משגיחים."

 

אברהם הרים את ראשו המופתע: "אבל כמובן, ממתי מי שאמור לתאם עובד? כולם יודעים שלתאם זה לשבת ולהסתכל על אחרים, ומותר לא לעשות כלום, אולי אפילו עדיף כדי לא לקלקל את מה שאחרים עושים."

"אז מה שאתה אומר, לתאם זה בעצם לא להפריע?"

כן, מדויק."

"טוב," חנה צחקקה, "אז עיתונאים מחר, לשם שינוי, יפריעו וישבתו. מה אתה אומר על זה?"

 

אברהם הכה כמה פעמים בשפופרת על רגלו מעל הברך, כאילו הוא מרביץ על ראשה של העיתונאית עצמה. אחר כך, עם חיוך חמוץ, הוא הרים אפרכסת אל אוזנו. "או, לא! אסור לכם לשבות!"

"למה?"

"כי איך העם יידע שיש שביתה ועד כמה זה נורא שהיא מתקיימת?"

"נו אז בשביל זה אנחנו נשתתף בשביתה, כדי להרגיש אותה. ויום אחרי זה נפרסם הכול עליה."

"מי צריך יום אחרי? אנחנו זקוקים לפרסום כבר מחר."

"אבל בלי שנשבות, איך נדע איך היא השביתה? אנחנו צריכים להרגיש שובתים. אחרת זה לא יהיה אמתי."

 

"רגע," כאן אברהם התרגע, כי הוא הרגיש שהוא נמצא בטריטוריה שלו, הוא ידע איך לטפל בהתנגדות מסוג זה, "לא חייבים להשתתף בשביתה כדי לתאר אותה, עד כמה היא גדולה ומפריעה. ממתי אמת זו חובה? בפוליטיקה, עריכת דין או אפילו בהוראה, בכל אלו מסתדרים מצוין בלי אמת ואפילו מרגישים טוב. אז בעיתונאות אתם פתאום נהיתם צדיקים?"

 

ההמשך יבוא...

תגובות

שמואל כהן / ממתי אמת זו חובה / 25/07/2022 12:10
גלי צבי-ויס / אסון דוחה שביתה / 26/07/2022 07:28