חנה שתקה זמן רב – לפחות חצי שנייה – וצקצקה בלשונה. "בקיצור, הבנתי – אם ההסתדרות תשבות מחר, אז בעצם היא עושה את עבודתה, כלומר לא שובתת ולכן למעשה היא היחידה במשק שלא תשבות. מעניין מה יגידו השובתים כאשר ייוודע להם שההסתדרות לא שובתת?"
"חנה, את לא יכולה. זה לא פייר." אברהם הרגיש שדמעות מתגנבות אל לחיים. הוא הסתכל על מנשה, מורו, ועיניו התחננו שיציע פתרון כלשהו.
מנשה לקח שפופרת מידיו של אברהם. קולו נשמע קצת כמו של רובוט – כול רגש נהדר ממנו: "חנה, מה את רוצה?"
"מה, זה לא ברור? אני רוצה סיקור בלעדי של השביתה מחר."
"חנה, אבל קיבלתם בלעדיות בשנה שעברה. השנה תאפשרו גם לאחרים להרוויח מהשביתה."
"מנשה," המנהל הדגול כיווץ את אפו בגלל חוסר פורמאליות שכזו שחנה הרשתה לעצמה בקשר אליו אך שתק, "או שהסיקור הבלעדי יהיה שלנו מחר, או אני אישית אדאג שמחר נפרסם שההסתדרות לא שובתת."
"תגידי, אז בשביל מה ניסית להפחיד את עוזרי שתשבתו מחר?"
"נו אז הפחדתי, אז מה? ברור שלא נשבות. אז הסיקור שלי?"
ניירות שהיו על השולחן התעופפו לכל הצדדים כאשר מנשה הוציא אוויר מריאותיו תוך כדי המענה, "כן!"
אחר כך הוא הסתכל בחלון, תיקן עם ידיו את תסרוקתו וחייך, "נו, אברהם, ראית איך מכריחים את עיתונאים לעשות מה שאנחנו רוצים?"
"מה, כל הזמו רצית שחנה תסקר בלעדית את השביתה?"
"בלעדית או לא, מה איכפת לי? רציתי סיקור. כאשר כאילו ניסיתי למנוע אותו ממנה, הכרחתי אותה לרצותו יותר חזק. כעת היא תסקר הכי טוב שאפשר."
אברהם פתח את עיניו לרווחה, ואז הרחיב אותן עוד יותר. מורו – גאון. הוא תמיד ידע איך להיות מניפולטיבי – גם בקשר לוועדים, גם בקשר לממשלה וגם בקשר לעיתונאים. איזה מזל היה לאברהם שהוא עבד עם איש כל כך חכם.
את מחשבותיו עצר צלצול הטלפון. כמו רובוט, הוא משך את ידו אל המכשיר. "הלו?"
דיברה המזכירה האישית השלישית של העוזר הפרלמנטארי השביעי של מזכיר של שר האוצר. היא בשמחה סיפרה לאברהם שהשר ברוב טובתו הואיל להסכים לדרישות ההסתדרות.
אברהם הניח את השפופרת במקומה והסתכל על מנשה בתמיהה. קולו רעד כאשר הוא דיבר, "השר הסכים לדרישותינו."
"מצוין. ידעתי שננצח."
אברהם התיישב בכבדות ואמר באכזבה: "אז כל מה שעשינו בשביל השביתה היה מיותר?"
"מה פתאום" מנשה צחק ועשה תנועה מבטלת בידו.
"אבל השר הסכים."
"ו..?"
אברהם הסתכל על מורו, לא מבין. "אבל למה לשבות אם כבר קיבלנו מה שרצינו? כבר אין סיבה לשביתה."
"ממתי צריך סיבה לשבות? בכל מקרה, מי ידע? מי יספר לאנשים?"
"אולי שר האוצר?"
"ומי יאמין לו? אנחנו נגיד שלא כל הדרישות שלנו נענו."
"אבל זה לא נכון."
"באמת? נו טוב, תתקשר למשרד השר ותגיד שיש לנו דרישה חדשה."
"איזו?"
"לא משנה. תגיד שמחר בערב נגלה."
"כלומר אחרי השביתה?"
"ילד חכם, אתה מתחיל ללמוד."
"אתה רוצה להגיד שנשבות ויהיה מה?"
"בהחלט."
"אבל למה?"
מנשה הסתכל על אברהם כפי שהורה מסתכל על ילדו ששאל בפעם המאה 'למה?'
"שר האוצר הזה חושב שהוא יכול להגיד מילה ולא תהיה שביתה? הוא חושב שיוכל לקנות אותנו בכסף? מי הוא חושב שהוא? רק אני יכול לבטל שביתה. ואני אומר לך שהעם ישבות כי הוא חייב להבין מי בעל הבית כאן. הבטחתי שתהיה שביתה ואני לא מתכוון לשנות את המילה שלי. שלא יגידו שאני הפכפך."
מנשה עצר והסתכל ביתר תשומת לב על אברהם. אחר כך חריץ דק פילח את שפתיו והפך אותן לחיוך שהתרחב והתרחב עד שנוצר רווח מספיק גדול כדי שצחוק קליל יברח מהפה.
"חה, חה,. האמנת לי, נכון? לא, אלו לא הסיבות החשובות. לא ממש. מה שחשוב באמת – זה שהעם זקוק לבידור. כזה שפשוט להבנה, זול ליצירה ומיותר בתכלית. ואנו כאן כדי לספק אותו.
בזמנים של האימפריה הרומית, קרבות הגלדיאטורים היו הבידור האולטימטיבי לעם. היום יש לנו כלי של השביתה לצורך כך."
מנשה השתתק שוב, הפעם נראה כי סופית. אברהם הישיר את מבטו אל מורו וחשב 'הוא גאון. פשוט גאון'. המילים נתחברו מעצמן והוא ביטא אותן לאט, נהנה מהצליל שלהן וממשמעותן: "ובזמנים של הרומי היו מריעים לאימפראטור עבור הבידור שסיפק. ומחר זה תהיה אתה שיריעו לו..."
מנשה עמד מולו עם ידיו שלובות מול החזה. החיוך שהופיע מקודם המשיך להתפשט, דורס מפניו כל הבעת רגש אחרת חוץ מסיפוק מרבי והכנעה מדומה לגדלותו של עצמו.
