אי של שפיות - פרק רביעי

אי של שפיות / שרון נחום ועובד הישראלי

פרק רביעי

נדמה היה לי שדיברתי עם העיניים שלה. כן, שהעיניים שלה מדברות איתי, מקשיבות לי, הן מתבוננות בי, חוקרות אותי ואז היא הניחה את היד שלה על היד שלי, רכה, חמה, עדינה ולא היה צריך להוסיף עוד מילים, הן כאילו עברו מעצמן. ככה החלפנו מילים מיד אל יד.

בלילה לא יכולתי להירדם, התערבבתי עם הסדינים עוד ועוד, דמותה עמדה לנגד עיניי, מפתה, קוראת לי לבוא אליה. ורציתי, רציתי לבוא אליה, אך לידי נשמעו נשימותיה הכבדות של טליה הישנה, שהזכירו לי שאין אני אדון לעצמי. קמתי, מנסה לעמעמם את דמותה בקרירות המים ששתיתי ותהיתי, אם גם היא מנסה לעשות את אותו הדבר.

טליה התהפכה והפנתה את גבה אלי. היא לחשה משהו. שאלך כבר לישון, זה מפריע לה שאני זז כל הזמן. מי ביקש ממנה לקום? שתישן. מחר בוקר, שוב אקום בחופזה, אצחצח שינים אשטוף את הפנים והופ אגלוש בכביש בדרך אל העבודה. ועשר שעות אחר כך שוב אשב בתוך המכונית ואחלוף את אותה הדרך בחזרה, ואחשוב שהנה קמט נוסף תיכף יופיע על פני ושוב לא עשיתי דבר עם חיי. הם חולפים להם, יום אחר יום, בלי טעם. רק הרגע ההוא, שהמילים עברו להן מיד אל יד היה שונה, אחר. שוב חשבתי ביני לבין עצמי, מה עבר עליה? האם גם היא חשה את אותו הדבר? ואיך נראים חייה? האם הם כשלי, אפורים, מתמשכים, עד בלי קץ?

לאחר לילה נטול שינה, הקצתי מוקדם מהרגיל, בהחלטה שאני חייב לבדוק, אם גם היא מרגישה כמוני, יצאתי את הבית מוותר על הקפה שהכנתי, רציתי כבר לנשום את האוויר שבחוץ, כשנכנסתי לרכב, הסלולארי צלצל, החסרתי נשימה, אולי זאת היא?, זו הייתה טליה, מודיעה לי שהיא מזמינה הערב מקומות למסעדה, זהו יום הנישואין שלנו הזכירה לי. כן, 14 שנות נישואין, כשכל שנה שעוברת אני לא מבין מה יש כאן לחגוג, אישרתי לה שאגיע בשש.

נסעתי לעבודה, נחוש לקיים את שהחלטתי הבוקר.

© כל הזכויות שמורות למחברים.