פיה מודרנית

פיה מודרנית

פלורה ריד לחצה על הכפתור לניתוק השיחה, והניחה את האוזניות על השולחן. היא נאנחה עמוקות, וסיימה למלא את כל הפרטים הקטנים שעדיין היו חסרים בטופס הארוך שעל המסך מולה. מילוי הטופס הייתה הפעולה שלקחה תמיד הכי הרבה זמן, ולא באמת היה צורך להחזיק את הלקוח על הקו לאורך כל התהליך. כשסיימה, שמרה הכל, וידאה שאין לה יותר משימות והתנתקה מהמערכת. 

כל חבריה למשמרת סיימו גם הם, ואנשי המשמרת הבאה בשירות הלקוחות של חברת הביטוח הגדולה כבר חיכו לעמדות. שאר חבריה למשמרת היו במצב רוח מרומם - כראוי לסוף משמרת אחרונה לפני סוף השבוע - ודיברו ביניהם על יציאה לבאר קרוב למשרד לשתות קצת ולהשתחרר. למרות שעמדה ממש לידם, אף אחד מהם לא פנה אל פלורה. 

היא הבינה אותם - הם כולם היו בני עשרים וקצת, עובדים בעבודה פשוטה כדי לחסוך קצת כסף לטיול או ללימודים, או אולי לשכור דירה - ופלורה בלטה מאד בשונות שלה. היא הייתה כבת חמישים, לבושה באופן שמרני מאוד, שערה האפור אסוף במהודק לאחור ופניה רציניות ונטולות חיוך. הדבר היחיד שהיה יוצא דופן בלבושה הייתה שן כריש שהייתה כרוכה על צווארה בשרוך עור, כמו השרשראות שניתן למצוא בחופים תיירותיים רבים באיים תיירותיים רבים. 

פלורה חזרה הביתה באוטובוס, כרגיל. היא פתחה את הדלת, ליטפה את החתול השחור והכינה ארוחת ערב צנועה לעצמה ולחתול. לאחר שסיימה, הלכה לחדר השינה, בו עמדה מיטה גדולה ומזמינה עם סדינים מתוחים וכריות תפוחות, ושתי שידות לילה משני צידיה. פלורה הסירה את שרשרת שן הכריש, והכניסה את השן לחריץ חבוי בקצה המיטה. 

המיטה התרוממה וחשפה תחתיה מדרגות שירדו לחדר גדול מלא מסכים, שקיר אחד שלו הכיל מיכל זכוכית ענק מלא על חציו בשיניים קטנות ולבנות.

פלורה התיישבה מול אחד המסכים והקישה את הסיסמה שלה.

"ברוכה הבאה, פיה 43476, יש לנו הרבה עבודה היום" נשמע קול מתכתי, ורשימת שמות וכתובות הופיעו על המסך, ולידן מסלול אופטימלי לעבור בין כל הכתובות בזמן הקצר ביותר. פלורה למדה את הכתובות, לקחה את שק המתנות הקטן, הרכיבה את הכנפיים על גבה, ויצאה לאסוף שיניים. 

זאת הייתה העבודה האמיתית שלה, והיא לקחה אותה ברצינות רבה. הרבה יותר מאשר העבודה בחברת הביטוח, שאיתה רק שילמה חשבונות. אחרי הכל, צריך להשאיר מטבע תמורת כל שן, לא? מישהו צריך לשלם את זה…