שלום יקירתי.
למה המכתב הזה במקום להגיד לך את מה שבלב? כי קשה לי לדבר על זה. אני רק חושב וחושב, אבל לא יכול להגיד. אז זו הסיבה שאני כותב. אני אפילו לא בטוח שאתן לך לראות את המכתב. ובכל זאת, כאשר אני כותב, אני מרגיש כאילו אני מדבר איתך וזה עושה לי יותר טוב על הלב.
לפני חצי שנה כשברדיו יורם גאון שר "אלף נשיקות", אמרתי חצי בצחוק שהוא שר עלי, שלך אתן אלף נשיקות. לא ענית מיד. לקח לך כמה שניות לענות והתשובה הייתה משמחת. אבל באותו זמן גם מפתיעה. אמרת: "אחיה כל עוד אתה מנשק אותי".
נאחזתי בחלק המשמח שבדבריך ולא התייחסתי למוזרות שלהם. פשוט התחלתי לנשק אותך. כמו מכור לסיגריות, שמדליק אחת אחרי השנייה. נהיתי נשקן בשרשרת. לפעמים אפילו ניסיתי לתת יותר מנשיקה אחת בו זמנית.
באותו זמן לא הבנתי את מלוא המשמעות של מה שאמרת. חודשיים נישקתי אותך בכל הזדמנות כמו מטורף. רק אחרי שהגעתי לקרוב לתשע מאות נשיקות, החלטת להסיר למה התכוונת אז. הסברת שאת בטוחה שכל עוד אני לא סיימתי את אלף הנשיקות שלי, את תחיי. כל עוד...
רק אז סיפרת על זה שאת מתחילה טיפול שני של הקרנות. ושאלת אם אנשק אותך גם כשתתקרחי. זה היה חשוב לך כדי להחליט האם להסכים לעבור טיפול כימוטרפיה במקביל להקרנות. הטלת החלטה עליי.
אפילו שהייתי המום ממה שנודע לי, הבטחתי שאנשק אותך בכל מצבך. וחתמתי את דבריי בנשיקה ארוכה יותר מתמיד. פשוט לא רציתי להפסיק אותה. לא שחשבתי על להגיע לספר שיאים של גינס, פשוט לא רציתי לעזוב אותך.
למעשה מאז הנשיקות התארכו מאוד. למה לבזבז שלושה-ארבע נשיקות, אם אפשר לאחד אותן לאחת?
כל הזמן חשבתי, אם את מאמינה שתחיי כול עוד אני לא סיימתי את הנשיקות, האם זה יכול באמת להשפיע על החיים שלך? או חוסר חיים? לא יכולתי להשתמש בשום מילה אחרת, אפילו ביטוי "חוסר חיים" היה קשה למחשבה.
ואז עלה לי רעיון – אני מפסיק לנשק אותך. כך תחיי ותחיי. אבל אחרי יומיים בלי נשיקות, שאלת אותי האם הפסקתי לאהוב אותך. תוך כמה דקות הצלחת לשבור את שתיקתי וגילית שאני לא מנשק כי אני מאמין שזה יאריך את חייך. ואז אמרת משפט שהשאיר שריטה בלב: "אבל גם בלי הנשיקות שלך זה לא חיים."
זה שבר אותי. הייתי בצומת דרכים שבכל כיוון הדרך הובילה למבוי סתום. מה הייתי אמור לעשות? לנשק אותך ולקצר את הזמן שאת חייה? או לנשק ולקצר את הזמן שנשאר לך?
את פתרת את הדילמה בכך שנישקת אותי. אני לא אבן, אפילו לא חרסינה, בקושי פלסטלינה בשפתייך – החזרתי לך נשיקה, כמובן. כמעט נתתי עוד אחת, אבל אז עצרתי.
מה שהרגשתי אי היה אפשר לתאר במילים. הרי מצד אחת שמחתי לנשק, ומצד שני נחרדתי שאני הורג הותך. האם אני כזה אגואיסט שנהנה לרצוח אותך? המחשבה התחילה לפורר את המוח שלי. אבל אז את חייכת, אפילו שזה היה חיוך עייף, הוא השכיח ממני כל להלבטים – כל עוד את חייה, אני אנשק אותך. פשוט אעשה את זה יותר ויותר לעיתים רחוקות.
אבל עכשיו נשארו רק שבע נשיקות. אני לא מסוגל לתת לך אותן. וגם לך אין מספיק כוח לדרוש אותן ממני. אולי אם אשמור אותן לעוד הרבה זמן, את תמשיכי לחיות. הרי תמיד יש סיכוי שבינתיים ימצאו תרופה. אז מה את אומרת, נשמור את הנשיקות לאחר כך? לזמן שתבריאי?
האם זה יעזור?
אבל איך אעיז למסור לך את המכתב הזה? לבי מתכווץ וכמעט מפסיק לפעום כאשר אני רק חושב על זה. ובכל זאת, אולי הוא ישנה?
אם את תקראי את המכתב, תביני כמה זה היה לי קשה. נכון, לא קשה אפילו בחלקיק חלקיקים כמו שקשה לך. אבל אני לא יודע מה יותר נכון לעשות – לתת לך מכתב או לא. האם אני רוצח או מציל אותך?
כמה שהייתי רוצה שתעזרי לי להחליט.
אבל הפעם זו החלטה רק שלי.
לו רק ידעתי מה היא צריכה להיות...
כבר לא צריך להחליט!
