.
ישנם התוהים על קנקנו של עולם, עומדים ושואלים: איכה כל זה נברא. והרי פלא שבפלאים הוא נס שבניסים הוא. המופלא שבמופלאים הוא, נשגב מכל בינה ודעת!
עומדים ומתבוננים בעצמם. עומדים ושואלים; עין זו הרואה, הא כיצד היא רואה? מחשבה זו החושבת הא כיצד היא חושבת. אף זה המריח הא כיצד הוא מריח?
אפשר להסביר לאור המחקר המדע והידע הנרכש, כיצד מתבצעת הראיה. מה הם התהליכים הקשורים. מעצם ההסתכלות דרך צינורות כלי דם , התפרקויות כימיות, אברוני תאים, ומרכז מוחי. אך לעצם מהוות הראיה, טיבה, הראיה כשלעצמה, גופה, אין בידנו תשובה!
אין הכוונה לתהליך הראיה ומרכיביה, שהרי אלו מוכרים לנו. וגם ברור לנו איך הראיה מתבצעת באמצעות מרכיבים אלו. אלא, הראיה לשמה. איך זה קורה שאנו רואים? זו החידה שטרם מצאה את פתרונה.
יקומו אפוא אנשים, יענו ויאמרו פשיטה הוא; אלוהים, הוא הוא בורא עולם, ועל פיו נעשה כל! והנגלות והנסתרות בידיו הם.
יקומו אנשים אחרים ויאמרו לא, כי המפץ הגדול הוא שיצר לו לעולם. ועוד יקומו אנשים אחרים, בעתיד, ויאמרו; לא כך הוא ולא כך, כי אם גילוי זה שגילינו אנו, בזמן זה, הוא הנכון.
ובכן מה היא האמת לאמיתה. מה עומד בסוד הדברים בדבר היבראו של עולם חוקיו ותכונותיו?
נכון להיום נכון לעכשיו, תשובתי הברורה היחידה היא; "אי וודאות"! אי וודאות מוחלטת ונחרצת!
שכשם שעניין המפץ הגדול הוא בבחינת תיאוריה, כך קיומו של ריבון עולם - האל, אינו מוכח ואף הוא נובע מרצון של תיאודיציה, תפיסות ואמונות עממיות, מסורות, מוסכמה חברתית וכד'
מבחינה זו, קל יותר לדבר על אי ודאות מאשר על ודאות. שהרי האי ודאות היא ודאית יותר מהודאות כשלעצמה. שרב הנסתר, אז והיום מהגלוי. וזאת כל בר- דעת יבין וידע. וההיסטוריה תוסיף ותלמד שאף הודאי אינו ודאי נצחי הוא , ואף הוא אינו בבחינת ודאות מוחלטת! כך הוא לגבי תפיסת צורתו של כדור הארץ, (שטוח ולאחר מכן עגול), כך הוא לגבי תפיסת הקף השמש סביב כדור הארץ או ההפך (גליליאו גלילי) ועוד תפיסות ואמיתות שנחשבו בזמנו כמוחלטות ובמרוצת הזמן נמצאו במחקרים כלא נכונים או לא מדויקים.
האי ודאות, יותר מאשר הודאות היא אשר מלווה את חיינו ( הוודאות, מתקשרת יותר לתכונות ורגשות בפרקי זמן נתון. כמו, אהבה, שנאה, וכיוצ"ב. וכן לסבירות הנלמדת על סמך הניסיון. כמו למשל ודאות של אהבה שבגינה נרקמים יחסי רעות ונישואין. הסבירות הגבוהה למעבר בטוח בכביש ריק ממכוניות, וכיוצא בזה דוגמאות למכביר).
גופא ד' עובדתא היא שכל שאנו מנסים לתאר לעצמנו ולאחרים, בשפת דיבור הוא; אם שפת האם, שפה זרה, שפת גוף או שפת סימנים. קיצורו של עניין הוא שכלי התבטאותנו וצינורות התקשורת מעשה ידי אנוש הם, יצירת האדם, ובשימוש האדם.
יתר על כן, כל תאור שנתאר, אם יהיה זה פרי הדמיון או מציאות מסובכת, תיאוריה כל שהיא בין אם ברת קיימא היא או לאו, בלשון אדם נתאר. גם את קיום מציאות האל בלשון אדם נאמר ונתאר כי אין לנו דרך אחרת!
וכל הוכחה שנוכיח כל תזה שנעלה בין אם תיאורית "המפץ הגדול" היא או בין לגבי קיומו של האלוהים, בכח תפיסתנו האנושית תאמר או בהתאם ליכולת שִיא תפיסת המח האנושי.
מסקנת ביניים היא שאנו מדברים בשפה אחת במישור אחד ובהתאם ליכולת תפיסת המוח האנושי.
מכאן נובע שגם כשאנו מנסים להעמיד את האי וודאות, המונחת, לגבי בריאתנו אנו והיקום בכללותו. כוודאות, על סמך יצירתנו את תיאורית המפץ הגדול ,או בהעמידנו את מושג האלוהים כבורא עולם, גם אז אנו פועלים בכלי השפה שברשותנו, במישור האנושי ובתפיסה האנושית.
הנה כי כן נשאלת השאלה האם לא קיימת סבירות מסוימת שאנו טועים?
יתכן, שקיים מישור אחר לחלוטין, ממישור מציאות חיינו; מקום בו לערכי "שפה" "חומר" "רוח" אין משמעות, מאחר ואינם קיימים בו! או, שמשמעותם והפונקציות אותם הם ממלאים שונים מאלו הנהוגים בעולמנו ובתפיסתנו. יתכן ,אפוא ,ששם - באותו המישור האחר, נמצא המפתח לפתרון שאלות היקום והאלוהים. האסימון לפתרון בעיותנו הקרדינליות מאז ומעולם.
לפיכך, אומר אני היום, "אלוהים"“ GOD” וכד' אף זהו תואר שם שניתן בידי אדם, בשפת אדם ובמישור תרבותי של בני אדם. אין זו מלה שירדה משמים או שעלתה מטבור הארץ! זו מלה שיצר האדם כדי לתאר את הבלתי ודאי כודאי. נראה ,אפוא, שמעצם יצירת המלה, נוצר כבר היש מאין, לפחות בתחומי השפה - צינורות התקשורת בין בני אדם. הנה עתה, עצם מציאותו של הערך
"אלוהים"“ GOD”כבר מצדיק או מאמת את קיומו! לפחות כמושג בתפיסתו האנושית של בן - האדם.
כאשר קיימת הכותרת הצורנית "אלוהים", קל לשייך אליה ולהכניס תחתיה את התכנים. תכני האי וודאות הופכים כאן בנקל לוודאות. הן מבחינת המדע הממלא תחת כותרת "המפץ הגדול" תכני תיאוריות ונוסחאות פיסיקליות, הן מבחינת תורת האבולוציה של דרוין והן גם מבחינת אלו האנשים המחפשים פתרונות באלוהים, כבורא וכיוצר העולם.
ראו נא איזו עוצמה יש ב"כותרת"! כיצד בכוחה ליצור יש מאין בתפיסתם של אנשים. וכל כך עד כמה? עד כדי העמדת אי הודאות כודאות! וכל כך למה? כדי ליישב דעתו של אדם. כדי להראותו פתרון עוד בחייו הקצרים על פני האדמה. שהרי זה טיבעו של אדם. מן הפשוט ועד המלומד. ליישב סתירות ליישב מחלוקות להשיג את האי ודאות ולדעת נכוחה דברים לאמתם. קל לו לאדם לחיות במחשבה שיודע הוא את סוד הבריאה וקשה לו למות מבלי דעת מי ברא העולם או כיצד נברא הוא עצמו והעולם כולו.
השאלה הנשאלת היא; מה הם התכנים? וכן, האם התכנים יצרו לעצמם כותרת או הכותרת מלאה עצמה בתכנים?
התכנים נוצרו, מן הסתם, בשל חושיו, תחושותיו, מחשבותיו ותכונותיו של האדם. כל אלו חברו כאחד לתהות ולעמוד על קנקנו של עולם ללמוד ולידע; עולם זה, מה טיבו? מי אני ומה אני. מי יצרני ומי יצר העולם. חוסר האונים וקטנות הקומה מול נפלאות היקום ואי הוודאות, הם שעודדו, מחד גיסא, את האדם לתור ולחפש אחר תשובות. ומצב המות, מאידך גיסא, ופחד האדם ממנו הוא שגרם להעלאת מושג האלוהים וערכו על מפת חיו של האדם.
ומשנוצר האלוהים כערך, כמושג, הרי הוא כבר קיים, בסביבת חיו הקרובה של האדם. הולך וקורם עור וגידים, נבנה ככותל רחמים לפתרון כל בעיותיו ומאווייו של האדם. האל הוא הממית הוא המחיה הוא המצליח דרכי האדם מרפא לכל תחלואיו ופותח ידו בעיסוקיו וכן כיוצא בזה הצלחות וכישלונות המונחים ונוחתים על האדם מידי שמים.
הנה כי כן יוצא שהתכנים הם שיצרו כותרת והכותרת היא שיצרה תכנים. וכה דק הגבול ביניהם עד כדי שיש לראותם כשנים שהם אחד:
מי גורם למות - אלוהים!
בגלל שיש אלוהים - יש מות!
*
עוד נקודה למחשבה היא הסתכלות מנקודת מבט חילונית אל תפיסתו ואמונתו של האדם הדתי המאמין. שכך, מן הסתם, חושב החילוני:
האדם הוא שיא התפתחות החי מבחינה מנטלית, רוחנית ושיכלית, על פני אדמות. לפיכך, יכול הוא לחקור ולהתחקות אחר אורח חיי שאר החיות על פני כדור הארץ לרבות הצומח והדומם.
החיות עצמן, בהתאם לרמת האינטלגנציה שנחנו בה, יכולות להרגיש בנוכחותו של האדם האַל, מעליהן, ולהבין את עוצם כוחו, משגבו, ונחיתותן ממנו.
ברגע שהאדם אשר אינו מבין את סוד בריאתו ובריאת העולם, מיחס זאת לאלוהים, הוא בעצם מעמיד עצמו בעמדת כח שכלית ותבונתית מעל האלוהים. שהרי כמו אומר הוא שיודע הוא בשכלו ובתפיסתו את מציאות האלוהים! והא כיצד יכול לדעת השכל את התבונה (באשר היא תבונה) הנשגבה ממנו שהיא יוצרתו וכור מחצבתו! ולא עוד, אלא שיודע הוא את טיבה מהותה תכונותיה וכד'
החיות בהתאם לרמתן, יודעות את האדם שנראה לעיניהן. האדם בהתאם לרמת שכלו יודע את קיום האל שאינו נראה לעיניו. יתרה מזו, אף כינה את הנעלם שיצר אותו ואת העולם בשם; "אלוהים!" האין זה פרדוקס שלנעלם הבלתי נראה, קורא האדם בשם ואף מיחס לו כוחות גדולים ממנו- האדם, ומעלה את התבונה (באשר היא תבונה) הבלתי מוכחת או נגלית, בשכלו הוא, מעבר לכל תבונה אנושית!!!
שהרי לא יעלה על הדעת שהאל הוא כדמות יצור אנוש או בעל תכונות אנוש. נהפוך הוא, בהתאם לתפיסה הדתית יהודית נאמר שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף ושכבודו מלא עולם ונמצא הוא בכל מקום בארץ ובשמים. לפיכך, ניראה שאף אם ירכז ירכז האדם המאמין את שיא כושר יכולתו האינטלגנטית, צריך, לפחות, שיקונן בו הספק לגבי קביעתו את קיומו של הנעלם שיצר אותו ואת העולם. ומה עושה האדם המאמין, מציב לו כותרת וממלאה בתכנים...
והרי צריך הוא להבין שיש גבול ליכולת התפיסה האנושית. וכנראה שנקודת החיתוך מגיעה עד לשאלות הבריאה, שיצרה בין השאר את החשיבה האנושית כך שלא תהיה בידה יכולת להתעלות בכח המחשבה ולהגיע אל סוד מקורה, כור מחצבתה, היכולות הבלתי נתפסות של הנעלם מאתנו.
והאדם המאמין שמתאר את האלוהים שאין לו גוף ואין לו דמות, באותה נשימה מיחס לו תכונות אנוש. ממלא הכותרת בתכונות ורגשות הלקוחים מעולמו שלו, העולם האנושי. כמו: אל רחום וחנון, רופא חולים, חנון המרבה לסלוח, חרון ה' , אל נקמות, וכד'
נקודות ודגשים מסוג זה, למשל, עולים במחשבת האדם החילוני עד כי קשה לו לישב הסתירות, לכאורה, ולהבין את תפיסת האדם המאמין.
מצד אחד מבין המאמין שהאל הוא בלתי נתפס והוא בסטטוס אחר לגמרי ומצד שני הוא מיחס לו תכונות אנוש עד כדי שנותן לתאר בדמיוננו מעין סב קדמון היושב על כס המלוכה בשמים, ומשם שופט וקובע גורלות לכל אדם, לכל חי צמח ודומם. והיא בעל רגשות ותכונות אנושיות.
סתירה זו בתיאורי האל קשה לה להתקבל על דעת המתבונן מן הצד החילוני.
*
אצל האדם הדתי אין סתירה בתפיסת האל כפי שמצטיירת היא בעיני החילוני. שני קוים יסודיים מנחים את הלך מחשבתו ותפיסת עולמו: האחד הוא שמציאות האל היא עובדה בלתי מעורערת כראשון לכל ראשון, בורא עולם ויוצר האדם, והשני הוא שהאדם נברא בצלם אלוהים ובכך קיימת הלגיטימציה של האדם לתקשר עמו.
בראיית האל כבורא עולם חבויה ההשקפה של האל האונברסלי אל כל היצורים שברא לכבודו. תבונה בלתי נתפסת בבריאת העולם חוקיו, גורל שנחרץ משמים, ושליטה אבסולוטית בכל הנעשה בשמים ובארץ.
בורא העולם בחר בעם הנבחר והעלהו מעל כל העמים להיות שליחו בקרב העמים, להפיץ תורתו ודברו.
כאן כבר קיימת האנשה של האלוהים הבוחר בבני אדם מסוימים. יש לו תורה אותה הוא מעביר לנבחריו ומבקש שיפיצוה בעולם.
ומן הכלל אל הפרט. האדם יכול לתקשר עם אלוהיו כפרט. ההתקשרות נעשית באמצאות בקשות שיכול שיענו ויכול שלא יענו. עצם אפשרות ההיענות מראה שהאל פוקח עיניו על כל אדם ואדם. הוא רואה בשמחתו ובצרתו הוא יכול להושיעו, להצילו לתת לו ממידת הרחמים שניחן בה (רחום וחנון), להמיתו, להצליח פרנסתו או לאו. כלומר בגישה זו מיחס הפרט תכונות אנושיות לאלוהיו מורידו ומעמידו לרגע עמו במישור האנושי כדי לבקש בקשותיו ואחר מעלהו שוב אל-על כשופט עליון אשר ירצה יקבל בקשת האדם, לא ירצה לא יקבלה.
כל אי הענות שהיא לתפילתו האישית של האדם יש עמה סיבה. סיבה נסתרת, בלתי נגלית (כשם שהאל נסתר ובלתי נגלה) שמקורה בשיקולים שאינם בגדר יכולתו ותפיסתו של האדם. האדם מכיר בכך ומקבל באהבה את הדין. עם זאת האדם בהיותו אדם, בכל זאת מנסה לפעמים לפשפש בעברו ולחפש הצדקה למעשה העונש שנענש בו, למרות כל תפילותיו ותחנוניו.
תיאודיציה או צידוק הדין, הוא אלמנט מרכזי בתפיסתו הדתית של האדם המאמין. זוהי אחת הדרכים המאפשרות לאדם לחזור אחורה במעלות הזמן לפשפש במעשיו להתחשבן עם עצמו למצוא טעויות ולתקנן. ובכך יש לראות גורם חינוכי מתקן ומלמד ממדרגה ראשונה. הקו המנחה הוא; האדם טועה האל לעולם אינו טועה.
תפילת היחיד מאפשרת קשר בלתי אמצעי בין היחיד לאל. עם זאת, מכירה התפיסה העממית דתית בכוחה של קהילת המאמינים ככח ועוצמה, בתפילת רבים, מכוונת. (ראה למשל התכנסות שלוש מאות כוהנים ליד הכותל המערבי ) מה פשוט יותר מבית הכנסת כמקום מפגש לאיחוד המאמינים בתפילה אחידה שיש בה לחזק את כוחו של הפרט המביע תחנוניו ובקשתו עם יתר אחיו המאמינים.
ההתכנסות לאותה מטרה, שפה אחת בנוסח אחד, הכוונה או הבקשה שהיא אותה בקשה היוצאת בעת ובעונה אחת מעשרות פיות, יש בה יתר עוצמה יתר כח לפתוח שערי שמים ולטעת יתר שלוה וסיפוק בלב המתפלל היחיד.
אצל האדם המאמין לא קיימת בכלל שאלת מציאותו או קיומו של האל בורא האדם והעולם. קיום האל והיותו ראשון לכל ראשון היא עובדה ברורה ודאית שאין עליה עוררין!
לפיכך, קשה לו להבין את אי הודאות הקיימת בתפיסת החילוני את יצירת האדם ובריאת העולם.
עם זאת, אמונתו הבלתי מעורערת באל, קיום מצוותיו והליכה בנתיב דרכו החזקה והבטוחה שזו היא דרך התורה, מקנים לו למאמין חוזק וחוסן כלפי המציאות הקיימת, בין חילונית היא בין דתית.
*
עוצמה בטחון וחוסן אלו, מקנים לו בהחלט למאמין הדתי יכולת לעמוד מול אדגרים כמו קריאת פרוש לפסוקי מקרא שנכתב בידי חילוני. ואם חושש הוא, סימן הוא שאמונתו לא חזקה דיה ורגליו לא על קרקע איתנה עומדים.
חגי קמרט
