יצירות אחרונות
כן צועד לבדו (1 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -18/11/2026 20:28
צביקה ס' (2 תגובות)
אדם אמיר-לב /שירים -18/11/2026 19:09
מחשבות שקטות (2 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -18/11/2026 18:45
לִמְצֹא אֶת עַצְמִי מֵחָדָשׁ (4 תגובות)
אביה /שירים -18/11/2026 18:31
אין עם מי לדבר (4 תגובות)
ZR /שירים -18/11/2026 15:49
קבלת חוסר השלמות (7 תגובות)
**לנה** /שירים -18/11/2026 15:36
עלילותיי חבר לי חרוז ובואו לכרוז (6 תגובות)
דינה קגן /סיפורים -18/11/2026 11:41
פיל (14 תגובות)
גלי צבי-ויס /שירים -18/11/2026 06:36
לֹא לְהַרְפּוֹת🌹🌹🌹 (21 תגובות)
שמואל כהן /שירים -18/11/2026 05:31
סיפורים
צלילצליל
החיים נהיו כל כך שגרתיים. יום חולף יום. הקמטים על הפנים לא נמתחים ולא נרפים. אותן ההבעות. אין צחוק. אין בכי. סדר יום קבוע. יום חולף יום. התרגלתי כבר לא להסתכל לאנשים בעיניים. לא לייצר דיאלוג. הם באים – בודדים, בזוגות, אימא עם ילד/ה, אבא עם בן/בת, הורים עם ילדים, משפחה. ואני – לבד. מכדרר את העיסה, מטגן, אורז, מנקה. בלי מילה. ואני שואל את עצמי: באמת אין תקווה? ומיד עונה: תקווה - לְמה? האם באמת איבדתי את האומץ/המרץ לייצר חלום חדש, לברוא מציאות מחודשת/מתחדשת? בהייה של מים עומדים, לא זזים, שקופים, חלולים. שוב אנשים באים והידיים זזות ומכינות. בלי חיוך, בלי תנועה של הקמטוטים, כמעט בלי עפעופים, בלי הבעה בפנים. מחשבות של סתיו? של חושך מקדים? של יאוש? של הסכמה למצב? לא שפל ולא גאות. שקוף. עצוב. צליל. אני מחדד את הקשב, מניח את המרפקים על המדף בקדמת דוכן הפלאפל. משעין את סנטרי בכפות ידיי. צליל. נהיה שקט ברחוב. שקט עמוק. כאילו העולם כולו מטה אוזן. כמו פרוכת פרוסה על המדרכה שברחוב ועליה רוקדים צלילים. צלילים מקודשים הנהגים ברוב התכוונות, מהנשמה. מהר אני מנגב דמעה, שאיש לא יראה, שאיש לא ידע. והקשת מגבירה בכוחה את העוצמה והצלילים רצים ופתאום באים גלים, סערה. אני מזדקף, מעביר אצבעותיי על פני, מכבה לרגעים את האור בדוכן ו...בוכה. בוכה. אני חולם? צף בחלום? פתאום גופי נהיה קליל ורך. הקמטוטים נעים, העור המחורץ רפוי. אני מחייך ומלקק את הדמעות. כשאני מתעשת מהחלום אני מבחין שהצלילים השתתקו, נעלמו. מחליט בערב הזה להקדים ולסגור את הדוכן. במהירות ויעילות אני מנקה, שוטף, אורז, מעביר ניגוב אחרון ויוצא אל הרחוב החשוך כל כך. פעימות הלב מהירות וחזקות מתנועות הקשת, שנשמעו אך לא מזמן, על הספסל שליד הדוכן. אני מנסה להרגיע וצועד בקלילות אל הצריף שלי. תגובות
שמואל כהן
/
חיים שגרתיים של מוכר בדוכן פלאפל
/
15/12/2022 03:49
בראשית
/
תודה
/
15/12/2022 07:57
רחלי ג.
/
הכתיבה כל כך יפה ואמיתית שמאד קל להתחבר אליה ולחוש את הרגשות של הגיבור. נפלא
/
15/12/2022 11:32
בראשית
/
תודה
/
15/12/2022 18:12
לילי א…
/
על אף התיאורים המדוייקים שכתבת שבהם החיים מתנהלים בשגרת יום שקטה אני שמעתי את צליל הבדידות המשווע
/
18/12/2022 14:29
בראשית
/
בדיוק!
/
18/12/2022 16:12
אורנה
/
קראתי את הקודם ראשון
/
20/12/2022 17:37
התחברותתגובתך נשמרה |