צליל

צליל

החיים נהיו כל כך שגרתיים. יום חולף יום. הקמטים על הפנים לא נמתחים ולא נרפים. אותן ההבעות. אין צחוק. אין בכי. סדר יום קבוע. יום חולף יום. התרגלתי כבר לא להסתכל לאנשים בעיניים. לא לייצר דיאלוג. הם באים – בודדים, בזוגות, אימא עם ילד/ה, אבא עם בן/בת, הורים עם ילדים, משפחה. ואני – לבד. מכדרר את העיסה, מטגן, אורז, מנקה. בלי מילה.

ואני שואל את עצמי: באמת אין תקווה? ומיד עונה: תקווה  - לְמה? האם באמת איבדתי את האומץ/המרץ לייצר חלום חדש, לברוא מציאות מחודשת/מתחדשת?

בהייה של מים עומדים, לא זזים, שקופים, חלולים.

שוב אנשים באים והידיים זזות ומכינות. בלי חיוך, בלי תנועה של הקמטוטים, כמעט בלי עפעופים, בלי הבעה בפנים.

מחשבות של סתיו? של חושך מקדים? של יאוש? של הסכמה למצב? לא שפל ולא גאות.

שקוף. עצוב.

צליל.

אני מחדד את הקשב, מניח את המרפקים על המדף בקדמת דוכן הפלאפל. משעין את סנטרי בכפות ידיי.

צליל.

נהיה שקט ברחוב. שקט עמוק. כאילו העולם כולו מטה אוזן. כמו פרוכת פרוסה על המדרכה שברחוב ועליה רוקדים צלילים. צלילים מקודשים הנהגים ברוב התכוונות, מהנשמה. מהר אני מנגב דמעה, שאיש לא יראה, שאיש לא ידע. והקשת מגבירה בכוחה את העוצמה והצלילים רצים ופתאום באים גלים, סערה. אני מזדקף, מעביר אצבעותיי על פני, מכבה לרגעים את האור בדוכן ו...בוכה. בוכה.

אני חולם? צף בחלום? פתאום גופי נהיה קליל ורך. הקמטוטים נעים, העור המחורץ רפוי. אני מחייך ומלקק את הדמעות.

כשאני מתעשת מהחלום אני מבחין שהצלילים השתתקו, נעלמו.

מחליט בערב הזה להקדים ולסגור את הדוכן. במהירות ויעילות אני מנקה, שוטף, אורז, מעביר ניגוב אחרון ויוצא אל הרחוב החשוך כל כך. פעימות הלב מהירות וחזקות מתנועות הקשת, שנשמעו אך לא מזמן, על הספסל שליד הדוכן. אני מנסה להרגיע וצועד בקלילות אל הצריף שלי.