הילולה

'חיים מהפלאפל' הציע לג'וליה לנגן פעם בשבוע, ביום ובשעה קבועים, ברחבה שליד הדוכן. המנגינה תמשוך אנשים והריח יגרה אותם לטעימות בדוכן. כך אמר לה.

ג'וליה אמרה שהיא מתלבטת. הבטיחה לחשוב בענין.

בשבוע שלאחר מכן, כדורי הפלאפל קִפצו בסיר הטיגון, שבמטבחון הדוכן. חמישה עוברי אורח נעצרו מסביב לג'וליה, מוקסמים מיְפִי הגלים, שהיא  יוצרת בעדינות ונמרצות תוויהּ.

חיים חייך. מדי פעם הציץ מבעד לחלון הדוכן. באותו יום, כל מי שטעם מהפלאפל, ציין בפליאה שטעמו משתבח.

בלילה, כשהכין את יצועו לשינה, בעת שהסיר את כיסוי המיטה, נדמה היה לו שתווים רוקדים ומקפצים על הסדין הצחור, מקפצים מעלה ונוחתים על הסדין. כך, בשמחה ועליזות מתנהלת, בחדרו הצר שבצריף, הילולה. מנגינה מלטפת נשמעת בין הקירות וצובעת באור את הצללים האפרוריים. חיים קיפל בהקפדה את כיסוי המיטה והניח על כיסא העץ. הוא הרגיש שנשימתו נעצרה. לא הבין מהיכן הגיעה המנגינה, מה לריקוד התווים הזה ומי ארגן מסיבה. בכל זאת, חייך. לא הבין על מה.

שנתו ערבה. גופו היה קל והייתה בו נחמה רכה שעטפה. דממה.

***

היה זה יום רביעי. ג'וליה גוררת את הצ'לו אל הרחבה שליד דוכן הפלאפל . למרות שהיום היה עמוס למדי וג'וליה עייפה, היא אספה כוח והגיעה כיוון שתמיד עומדת בהבטחה ונוהגת לקיימה. פתע עצרה ונעמדה, מקפיאה כל תנועה. מה זו השריקה, היא חושבת לעצמה. מביטה סביבה ורואה את חיים בגבו לכיוונה, מקפיץ כדורים  בסיר וידו הפנויה מנצחת בקצב השריקה.  ג'וליה התיישבה על הספסל וחייכה. ישבה נינוחה וחיכתה. מאוד שקטה, מקשיבה מרוכזת, משתדלת לא להפריע לקולות של הטיגון והשריקה. ואז חיים מסתובב ומניח את קערות הסלט/כרוב/טחינה על המדף

ונרתע לאחור, כאילו תפסוהו במעשה קלוקל. העיניים של חיים נבלעות בעיניה של ג'וליה. ג'וליה מחייכת. הלב של חיים מאבד קצב וחיים מנסה לייצב נשימתו. היא ראתה אותו. היא שמעה אותו. חיים הרגיש כחשופית שנתפסה ללא הקונכיה. הוא פותח את הדלת החורקת של הדוכן, יוצא אל הרחבה ומתיישב על הספסל ליד ג'וליה. שותק. מאובן.

החיוך של ג'וליה רך ומרגיע. ג'וליה מקרבת את הקופסה הגדולה של הצ'לו, פותחת את האבזמים, שולפת את הכלי ומעמידה אותו בתנוחה נוחה לנגינה. בקלילות היא מרימה את הקשת ופוצחת בריקוד צלילים עליז. כל גופה נע עם המנגינה. היא והצ'לו רוקדים בשמחה. חיים מרותק אל הקול והתנועה. גופו נרפה. אט אט הוא מצטרף אל הגל ומקבל אל תוכו אדוות של ליטוף, חיבוק של רוגע. הוא מרים את עיניו ורואה מעגל של צופים המאזינים לצ'לו של ג'וליה. הם מוחאים כפיים. חיים מחייך, קם מהספסל וניגש בחזרה אל הדוכן שלו. טור של אנשים מחכים לו, שימלא להם פיתות עם פלאפל, סלטים וצ'יפס. "היום – חינם!" קורא חיים בקול ומנופף בתוף מרים שתלוי שם על הקיר.

הילולה.