אחרי הקיץ

רוח דרומית שבה על עקבותיה,
ארצינו חשפה משאלותיה.
צמאה לגשם אדמה,
מהשחקים טיפות של נחמה.

בא מרחוק, קרב לאט..
כבר מתגבר ומתאסף וכאן כמעט
מרום העב ומשרתיו
וגם עימו כמה שליחיו.

ברק רועם ומשתגע,
כאילו גג עולם קורע.
ביחד עם נושאי כליו,
שתכף באו אחריו.

עורבי ענק אפרוריים
שטים, כובשים האופקים,
פני עננים זקנים הם מקדימים,
הם בני מאות אלפי שנים.

בזק פורץ.. תנועה החלה..
עוד לא נראו פלאות כאלה.
שומרי המים מופלגים
פשטו שרווליהם הארוכים.

פניהם שמיים מכסות,
שופכים על קרקע גשם זלעפות.
מכים בנמרצות בלי רחמים
על השדות, כבישים, גגות בתים.

אחד לא ימלט מהם.
העב עומד על ראשיהם,
שחור משחור חולף בשתיקתו
מבלי לחשוף את עוצמתו...

בזאת הסתיימה המלאכה,
כל ההוויה נושמת לרווחה.
נעל ידידי נעליים גבוהות
נלך לרחוב למדוד שלוליות.