הזיכרון שהתרוצץ בחדרים

וְהוּא נוֹתַר
קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן
בְּלִי אַהֲבָה
וּבְלִי תַּאֲוָה

שיר נוקב כתבת יקי היקר , את הסבל שלו אתה מתאר, והכל בגלל התנהגותו הנלוזה.

כנראה זה באמת מגיע לו.

שבוע טוב ומבורך

שמוליק

מצוין מצוין מצוין!

יקי יקיר לי

************
אין על הזכרון כשהוא

מתגנב אל חדרי הלב

עושה בם שמות.

ואתה היטבת בתיאוריך

המופלאים והחזקים,

 לתת תחושה אמיתית של נגיעה

 למול התחושות הצרובות

של התאווה והגעגוע ...

חזק ...  !!!!!!!!!!!

חיבוק לשבוע טוב של בריאות

ויצירות מופלאות.

יקי אתה נכס של ממש לאתר

אין עליך.

אוהבת לקרוא אותך  !!!!!!!

בהמונים של הערכה

עליזה.

שאי אפשר להתעלם 

מעוצמת כאב השיר 

תודה לך יקר ושבוע טוב

בזקן הגעגוע הוא נאחז מבקש ללקט שאריות תשוקות שנותרו בו, אך נותר ללא תאווה בידיו. ממרחק הזמן רמזי מגעים שחוקים מהדהדים בו, אינם נשכחים. 

שיר כואב וכאוב

נגעת בנימי  הכאב הן הפיזי והן הרגשי

ושירך נגע בי...

שבוע נהדר ורק טוב והרבה אושר ואהבה

ממני באהבה

מרים

זועק - רק כפותיו הפצועות מלחכות פרורי מגעים של רגעים שחוקים. תודה רבה לך יקי היקר, שבוע טוב.

ומלא בכאב 

שיר שמדבר

.

הייתי זקוקה להרבה-הרבה זמן-מחשבה וזמן-תגובה כדי 

לגשת שוב, נקייה מכל מחשבה שלי, בטוחה שאני קוראת 

אֶת שירךָ, נותנת לוֹ אֶת המקום הראוי לוֹ, והוא שמכתיב אֶת 

הרהוריי, אֶת רגשותיי על הכָּתוּב. 

תחילה, הכותרת: 

"הזיכרון שהתרוצץ בחדרים. " 

שנית, בית ראשון, שורה ראשונה: 

"הוּא התרוצץ בֵין החדרים. " 

כאן לא הזיכרון מתרוצץ אלא הוּא - עליו מסַפר הדוֹבֵר בשיר. 

לפי ההמשך בבית הראשון, "הוא" מחַפש משהו במעבר או 

במנהרה, והכול מסתורין עבורו. הוא מועד,

ומחליק (בית שני, שורה/מילה אחת).

בית שלישי: המנהרה/המקום. 

קירות טחובים זולגים נטיפֵי דמעות. 

בנקודה זאת, אני מבינה שהוא כבר מכיר אֶת המקום, 

וייתכן שהנטיפי הדמעוֹת הם שלו - והם שהפכו אֶת קירותיו 

לטחובים. 

הוא מגשש, לברר אִם הוא-עצמו שם, נועץ ציפורניו בבשרו 

על מנת לברר מה הוא מרגיש בנקודה זאת - והנה: 

הוא נאחז "בזקנוֹ" של הגעגוע. ("בִּזְקָנוֹ": לרוב, מדובר בזקנו 

של האלוהים או של השטן.)

הבית הרביעי מסַפר בנימה כמעט נואשת על תגליתו המחרידה, 

עבורו: 

ככל שהוא נאחז יותר בגעגועיו/בשארית תשוקותיו, הוא עצמו 

מורט ומשחית אֶת כל סודותיו,

והוא נותר מיותם מתאווה כלשהי בידיו. 

הוא - נופל כמו מלאך ללא כנפיים. 

עוצמת הגילוי כעוצמת הכאב כעוצמת השיר. 

בנוי נפלא. נפלא. לתפארת.

תודה רבה-רבה-רבה, יקי אהוב, משורר יקר לי מאוד. 

שלךָ, אתךָ, כל עוד, 

רבקה

---

זה מה שנותר בין אצבעותיו ומתחת לצפורניו

שגרדו את קירות הגעגוע.

זה כואב והיאוש מבצבט בין המילים.