דד-דוג: סרט הוליוודי נפלא

זמן קצר אחרי שהגענו לדד-דוג, ניו מקסיקו, יגאל חטף קלקול קיבה. מוקדם יותר באותו יום הוא אכל איזה המבורגר במסעדה ביתית על הכביש המהיר, שנקראה "המקום של אימא". הזהרתי אותו שהבשר הזה מן הסתם עשוי מאותו חלק של הפרה שאפילו פרות אחרות לא נוגעות בו, אבל מי מקשיב לי בכלל. את שארית הביקור הוא העביר בשירותים, ואני על הבר של "דה לאסט צ'אנס סאלון", מסבאת הבוקרים האותנטית שחייבת להיות במקומות מהסוג הזה.
"הכל בסדר עם החבר שלך?" שאל אותי בילי-ג'ו - הבעלים, המנהל והברמן של "הצ'אנס האחרון" - אחרי שיגאל המוריק חלף על פניו בריצה בדרך לשירותים.
"כן." השבתי באנגלית רצוצה. "הוא לא רגיל לבישול הדרומי המשובח שלכם, זה הכל."
שוחחתי קצת עם בילי-ג'ו על עניינים שברומו של עולם. המבטא הדרומי שלו היה כל כך כבד, שנשמע קצת יותר מדי אותנטי, מה שעורר אצלי את החשד שהאנשים פה מטפחים את המבטא הזה בשביל התיירים - כפי שהם דואגים שהעיירה תמשיך להיראות כמו עיירת-קאובואים קולנועית, ושדבלולי-העשב האלו, אלה שנקראים בעגה המקומית "טאמבל-ווידס", ימשיכו להתגלגל כה-וכה ברחוב המאובק.

לעיירת-הבוקרים הציורית עד מאוד הזאת הגענו באוטובוס "גרייהאונד" - עוד אייקון של תרבות אמריקנית - ממנו ירדנו בצומת הכביש הבין-מדינתי, והלכנו ברגל בערך חצי שעה דרך נוף מדברי של ניו-מקסיקו, עד שמצאנו את עצמנו ברחוב הראשי. המראה הכללי היה משהו כמו סט של תפאורה, שאריות של מערבון קלאסי מתקופת תור-הזהב של הוליווד, אחרי שהשאירו אותו זרוק בשמש חמישים שנה. מגפיים של קאובואים דאגנו לקנות עוד באוסטין, ועכשיו הלכנו במורד הרחוב בסלואו-מושן ושלפנו אחד על השני אקדחים דמיוניים. זה היה חלק מהאווירה של המקום. הרי אין ילד שלא חלם פעם, בשלב כלשהו של ימי התום, להיות קאובוי מהסרטים.

כן. חלומות וסרטים ישנים, זה כל מה שנשאר היום מדד-דוג, ניו מקסיקו, שהייתה פעם עיירת-מפץ אמיתית של כורי זהב, אקדוחנים קשוחים, זונות צבעוניות וחוואי-בקר חלוציים. סלילת הכביש הבין-מדינתי חיסלה את מה שהיה פעם אחד המרכזים הפועמים של אימפריית-הבקר של ניו מקסיקו. בשנות החמישים והשישים המקום שימש כאתר צילומים לכמה מערבונים ידועים, אבל מאז שהמערב הפרוע חדל להיות פרוע, כל מה שנשאר פה לראות היה עיירה של סוס אחד, מפעל לחומרי הדברה, ותמונות ישנות ומצהיבות על קיר של באר מקומי מלא בנהגי-משאיות ופועלי חווה שחורי-שיניים. עיירה שאם אתה מתעטש בקצה האחד שלה, צועקים לך "לבריאות" מהקצה השני - במבטא דרומי אותנטי, כמובן.

"כן, הכול נגמר בשביל דד-דוג." אמר לי בילי ג'ו אגב צחצוח משטח העץ המלוטש של הבאר שלו. "כן, אדוני. לא עוד ימי תהילה בשבילנו כאן. רק תיירים חביבים כמוכם, שעוד מופיעים פה מדי פעם, בשביל לראות את איפה שצילמו את 'עשרה קליעים לטומבסטון' ואת 'קבור את לבי בגבעת המגף'."
"אל תגזים." אמרתי לו בסימפטיה.
"חושב שאני מגזים, נערי?" גיחך בילי ג'ו ומילא את הכוס שלי בעוד קצת וויילד-טרקי.
"שמע..." אמרתי בזהירות, "אצלנו בישראל, אנחנו יודעים הרבה על דברים כמו מורשת ומסורת. מורשת לא מתה כל כך מהר. אני בטוח שהמערב הישן עדיין קיים קצת, אפילו אם זה רק בעיירות הקטנות שנשארו מהימים ההם, או בלב של האנשים. זה חלק בלתי נפרד מהארץ הזאת." יצא לי משפט מאוד דרמטי. כנראה האווירה ההוליוודית הזאת.
בילי ג'ו הביט בי בחיוך קטן, ולא אמר שום דבר במשך רגע ארוך.
"אם יש לך זמן לשבת פה ולשמוע אותי מקשקש, נער שלי," אמר לבסוף, "אז אני אספר לך סיפור קטן, אני. סבא שלי, שאלוהים ינצור את נשמתו, סיפר לי, והכל אמת לאמיתה, כמו שהוויסקי שלי הוא הכי טוב במחוז פטרישיה."

בתחילת שנות העשרים, ככה היה סבא של בילי-ג'ו מספר, האזור של מחוז פטרישיה היטלטל בין שליטתם של ברוני הבקר, שעדיין עמדו בשיא עוצמתם לפני השפל הכלכלי, לבין ציפורניהם של מבריחי-אלכוהול שנאבקו ביניהם על הזכות להפוך את דד-דוג לציר-אספקה ראשי ממקסיקו למזרח. סבא'לה, כך סיפר לי בילי ג'ו, מצא לעצמו עבודה בתור עוזר-קברן, ואוי בחיי, איך שהעסקים פרחו. עם כל הקברים שהוא חפר כל יום, זה באמת פלא הסתברותי שהוא לא מצא נפט. ואלמלא אותו בחור צעיר ששמו ג'פרסון מלורי - אין ספק שסבא'לה, ינוח על משכבו בשלום, היה מגלה בסופו של דבר נתיב מהיר לסין דרך ליבת כדור הארץ, ועושה הון-עתק בגביית דמי-מעבר.

"תעיף מבט," אומר לי בילי-ג'ו ומצביע על תצלום עתיק ומאובק על הקיר מאחוריו. בתצלום נראה בחור בן עשרים או עשרים ואחת, גבוה, רחב כתפיים ובלוריתן, עם כוכב של שריף על דש חליפתו. נראה קצת כמו ג'ימי סטיוארט כשהיה צעיר. ישר מתוך סרט הוליוודי ישן ונפלא.
"סבא?" שאלתי אותו.
"לא, לא, מה פתאום. זה ג'ף מלורי. אם אי פעם יעשו סרט על ההיסטוריה של דד-דוג, אין ספק שהוא יהיה הדמות הראשית."

דמיינו לכם את הצליין הבודד, צועד בשעת בוקר מוקדמת אל תוך העיר כשדמותו התמירה מיטשטשת כנגד שמש ניו-מקסיקו המדברית. אין לו שום דבר חוץ משמיכת צמר מגולגלת מוטלת על גבו, ומעיל צבאי ישן ומטולא לגופו.
אף אחד לא ידע בדיוק מה הסיפור של הבחור הצעיר והשתקן, שרק מלמל "מלורי, ג'ף" לעבר מי ששאל. היו מי שידעו לספר שהוא היה גיבור, גיבור אמריקאי אמיתי שחזר מן המלחמה הגדולה, אחרי שנלחם שם בשדות הקטל של פלנדריה והרג יותר גרמנים ממה שסבא'לה ידע לספור. אחרים לחשו, שבחור שקלסתרו אינו שונה לחלוטין מזה של מלורי שלנו, מבוקש על שוד בנק בלארדו, טקסס. ואחרים ידעו לספר שמלורי הצעיר נאלץ לעזוב בחופזה את אל-פאסו, אחרי שריב על בחורה השאיר מוביל-עדרים אחד מנוקב עם הפנים למטה על רצפת מסבאה.
כך או אחרת, בבוקר בהיר אחד מופיע ברחוב הראשי של דד-דוג - אותו רחוב ראשי שאני מופיע בו, כמעט שמונים שנה לאחר מכן - הבחור הצעיר והשתקן המתקרא ג'פרסון מלורי, ובמשך כמה חודשים הוא מסתובב פה ושם, מתפרנס מכל מיני מלאכות כפיים, לא מדבר יותר מדי עם אף אחד, מתרחק מצרות, ובאופן כללי שומר את עצמו לעצמו.

לילה בהיר אחד, קאובוי כבד-גוף שהתארח במוסד המכובד של גברת הוגאן, מוציא תער-גילוח מהמגף שלו, ועושה עבודה קוסמטית על בחורה בשם איירין, שהיא מהעובדות היותר-צעירות באותו מוסד. הסיבה לכך היא שאיירין העירה משהו בנוגע לפרופורציות וגדלים, שלא היו עניינה מלכתחילה. אחרי שאותו בוקר מסיים לעבוד עם התער הוא מוציא אקדח סמית'-ווסון 45 סינגל-אקשן, מהסוג שרוב פועלי החווה היו סוחבים עליהם באותה תקופה מאימת נחש-הפעמונים, ומנקב את הארווי הזקן, עובד הניקיון, במומחיות ובצורה נקייה, ישר דרך הכפתור העליון של חולצתו. לאחר מכן הוא נועל את עצמו באחד החדרים עם הזונה מושחתת-הפנים, צועק שברי-משפטים מטונפים ומדי פעם משגר עוד כדור החוצה דרך אחד החלונות, לעבר הרחוב שבו מתקהלים עשרות האזרחים המודאגים וממלמלים אודות השחיתות הפושה בעולם.
סבא של בילי-ג'ו גם נמצא שם בקהל. והוא מבחין במלורי הצעיר, חולף דרך ההמון כמו אריה-הרים שמפלס דרכו דרך העשב הגבוה של המישורים, והמעיל הצבאי הרגיל שלו לא נמצא עליו כך שכולם רואים את אקדח הקולט-1911 הצבאי שתחוב לו בחגורתו. מלורי הצעיר פוסע לו בשקט ונכנס לבית הבושת דרך הדלת הראשית. שקט מתוח נופל על הקהל, ולאחר כמה שניות נשמעות כמה קללות עסיסיות, נפץ של איזה רהיט נשבר, לאחר מכן שלוש יריות מהירות מאוד שאוזנו המנוסה של סבא'לה יודעת לשייך לסמית' של הבוקר - ואז ירייה אחת ויחידה מהכלי של מלורי. אנקת כאב, ועוד חבטה עמומה, ואז פוסע לו מלורי החוצה כמו הנסיך מוויילס שנכנס לנשף שנערך לכבודו, שקט ואדיש כמקודם. ביד אחת הוא אוחז במגפו של הקאובוי חסר-ההכרה, הירוי בזרועו, שנגרר אחריו על האדמה. על זרועו השניה של מלורי תלויה איירין המתייפחת והחצי-עירומה, ששריטה מדממת ארוכה חוצה את לחיה. אף אחד לא אומר דבר, ומלורי מעביר את הבחורה לזרועותיה של גברת הוגאן והולך לו לדרכו, כשמבטי ההמון מלווים אותו.
מאותו לילה, התגלגלו העניינים במהירות רבה. פטרוני העיר המודאגים, שנמאס להם מחיי ההוללות והשחיתות, ממהרים לנצל את ההזדמנות ומלבישים על מלורי הצעיר כוכב מפח. וכך, עם משכורת של ארבעים דולר לחודש פלוס בונוס לכל מעצר, הגיע החוק לדד-דוג.
סבא של בילי-ג'ו לא לוקח סיכונים. הוא עורך כמה חישובים, עושה אומדן משוער, ומתחיל לחפור.

האינטואיציה של סבא'לה לא הכזיבה, מספר בילי-ג'ו. שלושה ימים אחרי הלילה ההוא במקום של גברת הוגאן, נכנסה לעיר מכונית פורד מודל-טי, הראשונה שסבא'לה ראה בחיים שלו, ובתוכה ישב מר אל.ג'י. מק'מרפי, בעל חוות הבקר הגדולה ביותר בצד הזה של אל-קפיטאן ומבריח האלכוהול הכי גדול במחוז. ולצידו ישב בחור גבוה וחיוור כמו חלב חמוץ, לבוש חליפה מהודרת מאוד, וזהו לא אחר מאשר שאנון או'בניון הידוע לשמצה, לשעבר איש-הדק בכנופיה של 'סאני' רוי סטיין מהחוף המזרחי, ובאותם ימים - מנהל העבודה בחוות מק'מרפי ויד ימינו הארוכה של אל.ג'י קשישא. ורק המראה של הפרצוף האירי שלו נכנס בנסיעה לעיר, גורם לסבא'לה לרוץ ולקנות את חפירה חדשה, מתוך ידיעה ברורה שהישנה כבר שחוקה מדי ולא תספיק למלאכה.
הנהג של מק'מרפי עצר את המכונית באמצע הרחוב הראשי, מול משרד השריף של דד-דוג. אל.ג'י. מק'מרפי יצא מתוכה, נטע את צורתו הגוצה באדמה היטב-היטב וצעק לשריף החדש של דד-דוג לצאת לדבר איתו, בבקשה. מלורי הצעיר פסע החוצה, נינוח ורענן כמו בוקר בחודש יוני.
"בוקר טוב, אדון מק'מרפי." אמר מלורי בניחותא.
"אתה מחזיק את אחד האנשים שלי אצלך." מק'מרפי ניגש ישירות לעניין.
"אכן כן." אישר מלורי. "הוא חתך בחורה וירה במישהו למוות."
אתה מבין, מסביר סבא'לה, הממזר הזה מק'מרפי, היה מספיק בטוח בעצמו בשביל לנהל את השיחה הזאת באמצע הרחוב, לאור יום, כדי שהשריף הצוציק הזה שניצב מולו יבין טוב-טוב מי מנהל את העניינים כאן. כך שכל האזרחים ההגונים פחות או יותר של דד-דוג רואים, איך השריף החדש מצפצף על מק'מרפי ומבהיר לו ללא כחל וסרק ובדיבור מועט ככל האפשר, שהפועל שלו יעמוד למשפט על מה שהוא עשה, והוא דבק בעמדתו גם כשמק'מרפי רומז לו שכר-טרחה הגון בעד הפניית עיניו לכיוון השני. הם עומדים ברחוב ומתנצחים שעה ארוכה, וככל שמלורי הצעיר מפגין יותר אדישות, כך מק'מרפי הולך ויוצא מהכלים. וכל אותו זמן עומד או'בניון כצל מאחורי מרפי, ועיניו אינן עוזבות את אלו של מלורי הצעיר אפילו לשנייה אחת.
"האיש שלך יעמוד למשפט." אמר מלורי לבסוף. "זה החוק. ובלתי סביר ככל שזה נראה לשכמותכם, החוק יכובד."
מק'מרפי הזקן שיגר מבט אחרון של זלזול לעבר מלורי, שלא יודע - כך כולם חושבים - עם מה הוא מסתבך. ואז הסתובב ופסע ברוגז בחזרה אל המכונית שלו. או'בניון נשאר לעמוד במקומו ללא תנועה במשך עוד רגע, מביט במלורי הצעיר ועל פניו מבט של מלאך המוות על סוסו החיוור. לבסוף הוא סב על עומדו ללא מילה והצטרף אל הבוס שלו במכונית, והם נסעו משם ללא אומר ודברים.

כולם הבינו את מה שעומד לקרות.
השמועה פשטה בדד-דוג כאש בשדה קוצים, ולמחרת בשעת הצהריים ניצבו כמעט כל תושבי העיר ליד חלונותיהם, או במקומות בטוחים-יחסית ברחוב הראשי, והמתינו לבאות. בשתיים עשרה בצהריים בדיוק נפתחה הדלת, ומלורי הצעיר פוסע החוצה במנהגו הרגיל, שקט וקשוח כחתול בר. או'בניון ניצב בדיוק באותו מקום שבו עמד אתמול.
"יום טוב, שריף." הוא ביטא את המילה בזהירות רבה, כאילו מתענג על טעמה.
"יום מצוין." הגיב מלורי. או'בניון המשיך לעמוד שם בשקט גמור, ללא תנועה.
"כ-ן." אומר לבסוף או'בניון כאילו לעצמו. "חשבתי שאני מכיר אותך מהיכן שהוא, ועכשיו אני בטוח. ועם כוכב של שריף, לא פחות ולא יותר. אז מלורי זה מה שאתה קורא לעצמך עכשיו, אה?"
"זה שם. כמו כל שם." משיב מלורי הצעיר.
"אני מכיר כמה אנשים שמחפשים אותך. בכל שם." אמר או'בניון. מלורי לא עונה.
"נו, מילא." אמר או'בניון לבסוף. "אני מניח שהסתובבתי כל כך הרבה במקומות השונים, עד שכבר קשה לי לראות משהו שיפתיע אותי. היה שלום, ילד."

במשך רגע ארוך עד אינסוף, הם ניצבו זה מול זה. מעולם, אבל מעולם, לא הוסרטה סצינת דו-קרב בצהריים יותר מציאותית מאשר זו, שסבא של בילי-ג'ו היה עד לה באותו יום בדד-דוג, ניו מקסיקו. השמש היכתה ללא רחם. גלים של חום היתמרו מהרחוב המאובק וטשטשו את הראייה. הרוח המדברית המתה ברקע.

או'בניון שלף ראשון, שני אקדחים גדולים וכבדים מתחת למקטורן חליפתו, בתנועת בזק. הוא הספיק לשחרר שתי יריות מהירות לפני שהכדור הבודד של מלורי הטיח את ראשו בהצלפה פראית לאחור ופילח את מצחו במדויק, כמו מטבע של עשרה סנט. גופו פגע באדמה עוד לפני שהתרמיל הריק נפלט מה-45 של מלורי.
מיד לאחר מכן נשמעו חמש או שש יריות פרועות, כשהאיש שהציב או'בניון ליתר ביטחון בסמטה מאחורי גבו של מלורי, פתח ביריות. אחת מהיריות האלה פגעה בפיו של ריקי-לי תומפסון, בחור צעיר שעבד בחנות הכל-בו, והכדור ריסק את שיניו הקדמיות ויצא מעורפו בלי לגרום נזק רציני. הוא חי כדי להיות סבא לשישה נכדים שהאחרון שבהם היה מהלקוחות הקבועים של בילי-ג'ו. כדור אחר פגע בסוס שעמד במקרה ברחוב ולעס את החציר שלו בשקט, ולרוע המזל נאלצו לירות באותו סוס מיד לאחר מכן כדי להקל על סבלו.
כדור שלישי פגע בכתפו של ג'ף מלורי. הוא הסתובב ללא אומר ודברים ותקע שני כדורים באותו בן-זונה מלוכלך, ממרחק של יותר ממאה רגל, וכל כך קרובים שיכולת לכסות את שני החורים בחזה שלו עם כפית של תה. ככה סבא של בילי ג'ו נשבע.
מלורי הצעיר המשיך לעמוד במקום עוד רגע אחד, והעשן מיתמר מקנה האקדח שלו. אף אחד ברחוב לא צייץ אפילו. אף אחד לא שמע מעולם על כזה דבר. אפילו האגדות על בילי הנער לא יכלו להתמודד עם מה שקרה עכשיו מול עיניהם הנדהמות של תושבי דד-דוג.

"אתה מבין, לילה אחד בנובמבר אלף תשע מאות חמישים ותשע, כששריף מלורי הישיש כבר היה כל כך שמן ועצלן עד שבקושי היה מסוגל לדחוס את עצמו לניידת שלו, הייתה קטטת-סכינים באיזו מאורת קלפים בצד הדרומי. וכשהוא הגיע לשם היה על הרצפה כל כך הרבה דם מעורבב עם בירה, שהוא חטף התקף לב על המקום, צלע החוצה, ומת שם ברחוב, עם הפרצוף בתוך חרא של כלב."