חוּטִים

אוולין ישבה מאחורי שולחן עץ ארוך, פניה לכיוון הרחוב. הביטה דרך החלון הרחב של בית הקפה. המחשב הנייד היה פתוח לפניה על השולחן. ספל הקפה שהזמינה כמעט התרוקן. אוולין תקתקה ותקתקה במהירות אותיות שרצו בשורות. את כל מה שלא יכלה לדבר היא כתבה וכתבה.

אוולין רצתה לשוחח עם ג'ורג' ולפרוט לפרטים את המפגש האחרון ביניהם. כל אחד מהם פנה לדרכו, לכיוון ההפוך משל רעהו. השתיקה והכאב התעצמו ככל שהם התרחקו כל אחד לכיוונו. חוט דק חיבר ביניהם, וככל שהתרחקו זה מזה החוט התעבה והתעבה ונהיה כחבל עבה מבצק תופח. ריח השמרים החמוץ האיץ את המרחק. הם נעלמו באופק. כל אחד בכיוונו. נותר רק החבל העבה עם הריח החמוץ.

אוולין אותתה למלצר וביקשה כוס מים עם פלח לימון. הלימון מסלק ומנטרל ריחות וטעמים.

האצבעות המשיכו לתקתק במרץ. אוולין הייתה שקועה במלאכת הכתיבה. היא לא הבחינה בנכנסים לבית הקפה ולא שמעה את רעשי הרקע. המלצר הניח לידה את הכוס השקופה עם פלח הלימון ואוולין הודתה לו בניד ראש קל.

איש מבאי בית הקפה לא העז להפריע לה או להצטרף אל שולחן העץ הארוך. מי שחלף לידו, מצא עצמו מאט צעדיו ומחריש תנועותיו.

אוולין רצתה לומר לו, שהסיפור ביניהם לא סגור. הסיפור ביניהם נותר מעגלים מעגלים ואין קצה, שדרכו ייפרם.  מדי פעם היא תופסת בנקודה בולטת באחד המעגלים, ממששת אותה, בוחנת אותה ומשחררת בחזרה.

האם גם ג'ורג' נזכר בה? האם גם הוא רואה מעגלים ללא קצה חוט?

שנים חלפו. בעצם, לא במפגש האחרון  ביניהם עסוקה אוולין, אלא במכלול הקשר שהיה, במהות. במפגש האחרון הונחה ערימת החוטים, מעגלי החוט, על השולחן בסלון ביתהּ. שם נעזבו המעגלים, על השולחן. מעולם לא הטמינה את ערימת החוטים במגירה או בארון למשמרת. מעגלי החוטים נותרו על השולחן ומדי זמן הייתה בוררת אותם באצבעותיה הארוכות. אך, את הקצה לא מצאה.

לימים, החליטה לנטוש את העיסוק בחוטים ולנסות לבנות סיפור חדש. סיפור משופר, מפותח מסיפורם שננטש. החוטים היו לה בסיס כדי ללמוד ולהיטיב. מהם ידעה מה היא רוצה ולמה כמהה. החוטים הלא פתורים, אלו שלא נאמרו, הם דייקו לה את העתיד. הם שיצרו תשתית, רשת, עליה רצתה לבנות את היותר טוב. הציור שנרשם, לא היה ערימת חוטים לא פתורה ולא מדוברת, אלא משהו נקי, פרוש ופתוח, נושם ומאוורר

עם המון פתחי אור

ושמש מחממת, עוטפת

בחיוך.

אוולין אספה את חפציה, הניחה שטר על שולחן העץ הארוך. על מפית רשמה: "תודה!" וציירה פרח. בתנועות שקטות הזיזה לאחור את הכיסא המרופד, צעדה כמרחפת והצמידה את הכיסא אל השולחן.

דלת בית הקפה התנועעה הלוך וחזור.

אוולין נשמה מלוא ריאותיה אוויר נקי, חייכה וצעדה בשביל המושב אל ביתה. שירת הציפורים ליוותה אותה, ככלה אל חופתהּ.