"תשמע, היא גדולה מדי. לא תוכל לנצח איתה בשום פנים ואופן.”
"עזוב אותו, הוא לא מבין כלום. וגם עקשן - רוצים לעזור לו, אבל הוא אפילו לא מתייחס.”
נוח השתדל לא להקשיב, אך המילים הקשות חרטו חריצים עמוקים בחומה של חוסר אכפתיות מלאכותית שהוא הקים סביבו. מה בסך הכול הוא רצה – לנצח במשט השנתי. אף פעם הוא לא השתתף בשיט סירות מרוכז כי לא היה לו מספיק כסף לקנות סירה מוכנה. אבל לבנות סירה במו ידיו – זה כבר היה סיפור אחר. זאת אולי ההזדמנות שהוא כל כך ציפה לה.
ובכל זאת, אולי זו הייתה טעות להשתמש בשרטוט בשביל בניית הסירה? במיוחד כאשר חושבים על הנסיבות בהן השרטוט הגיע אליו. לקרוא לנסיבות האלו "מוזרות" זה לחטוא בהמעטה נוראית.
נוח נזכר באותו יום לפני חודשים, שהחליט לבוא לבית הכנסת היחידי שנשאר פתוח בסביבה. כל השאר נסגרו כי לא היו מי שיבקר בהם. הוא נכנס לאוהל מרווח ששימש למסחר. רוכלים שבאו ממקומות מרוחקים מכרו בפנים את מרכולתם. בחלקו האחורי של האוהל שכן בית הכנסת, לפחות זה מה שהיה רשום על השלט הגדול שהיה תלוי על בד צבעוני שתחם חלל לא גדול. נוח התיישב על אחת האבנים ששימשו בתור הכיסאות. הוא הרים מהרצפה ספר תפילות ופתח אותו כדי לקרוא ממנו. אבל מה שהוא גילה, היה דף צהבהב, מקופל כמה פעמים, שהסתתר בין הדפים של הספר הסגור. נוח יישר את הדף וראה עליו הרבה שרטוטים קטנים ולמעלה כיתוב: "תכניות לבניית סירת מרוצים למשט השנתי הגדול.”
מלמטה הופיעה רשימה ארוכה של שמות, שחלקם הוא הכיר כשמות של שכניו, חלקם, הוא ידע, שייכים לאנשים מכובדים מהסביבה. על כול השמות עבר קו מחיקה בדיו אדום. רק שם אחד נשאר לא מחוק – שם שהיה האחרון ברשימה. זה היה שמו של נוח. הוא הרים את גבותיו כי לא הבין את פשר השמות והחליט להמשיך לקרוא את הכיתוב מתחת לשמו.
"נוח, אתה נשארת היחידי שאני יכול לסמוך עליו. כל השאר הכזיבו אותי. אני מקווה שלפחות אתה תהיה חכם מספיק ותעשה כמצוותי!”
נוח הפסיק לקרוא והתכופף אל הנייר. הוא רצה לראות מקרוב אם בסימן הקריאה הגדול שעמד בסוף המשפט אין איזה פירוש נסתר. כלומר, למה לכתוב סימן קריאה בגובה של רבע דף? הוא התקרב והתקרב אל הדף וברגע מסוים הרגיש שמהסימן מתחיל להפיח חום חזק. בבת אחת הוא התרחק ממנו, אך החום המשיך לעקוב אחריו. הוא קיפל במהירות את הדף המוזר והחום הפסיק להטרידו מיד.
נוח לא ידע מה לעשות – אם יפתח שוב את הדף, בטח החום יחזור. ואם לא יפתח, איך ידע מה הנייר רצה ממנו. הוא הסתכל סביבו וראה שאין אף אחד. הוא שוב הסתכל על הדף בספקנות, נד את ראשו ימינה ושמאלה בחוסר אמון, קיפל את הדף והכניסו לכיס גלימתו. הוא הרים את הספר הקודש אל מול עיניו, מנסה בכל זאת לקרוא את התפילה שיעד להיום, אך הנייר המוזר, שהוא גילה לפני רגעים ספורים, לא יצא מראשו. כך הוא ישב כמה דקות, מנסה להתפלל, אך עיניו לא רואו כלום, חוץ מהזיכרון של הנייר שכאילו דיבר אתו וידע להפיק חום חזק.
ברגע מסוים נוח הבין שהתפילה לא תצא לו באותו יום והחליט ללכת הביתה. הוא עלה על האופניים והתחיל לרכוב לאורך שביל העפר הראשי של היישוב. שם של 'אופניים', נוח זכר, בא מהעובדה שמקדימה ומאחורה על מתקן הרכיבה היו גלגלים שונים – מקדימה היה גלגל מרובע גדול שסותת מאבן גיר. מאחור היה גלגל יותר קטן, שהיה מורכב משלושה ענפי עץ אלון הקשורים בחבלים. כל גלגל הסתובב באופן שונה, וזו הייתה הסיבה לשם "אופניים" – בשני אופנים שונים.
נוח לא כל כך אהב את המתקן הזה, כי הרכיבה עליו הזכירה לו את רכיבה על גמל שהשתגע, שבזמן הליכתו מתנדנד קדימה ואחורה כל הזמן ובנוסף גם מקפץ. שיניו נקשו כל פעם שהגלגל המרובע היה פוגש את האדמה באחד מצלעותיו. אבל לנוח מהנפילה הזו לא היה מתאפשר, כי מיד אחרי-כן החלק הקדמי של האופניים היה מתחיל לעלות עד שראשו של נוח היה מופנה לשמיים, ואז הייתה מתחילה הירידה עד לפגישה הבאה בין צלע הגלגל לאדמה. גם אחוריו של נוח לא הרבו נחת, כי הגלגל המשולש הרים והפיל בחוזקה את המושב האופנים, כך שבכל מפגש בין צלע הגלגל לאדמה, הוא היה נכנס יותר ויותר לאחוריו.
ובכל זאת נוח העדיף לרכוב על האופניים במקום ללכת ברגל. כאבי השיניים והאחוריים היו, בסופו של דבר, פחות מציקים מאשר הנזיפות של נעמה שהוא ציפה להן בחזרתו הביתה. נעמה – אשתו היפה – כמה שהיא הייתה יפה וחכמה, ככה היא הייתה מקובעת בקשר לניקיון באוהל הבית שלהם. עד הערב היא הייתה יכולה לגעור בו על כך שהסנדלים שלו שוב מלאים אבק ובוץ, ושבגלל זה היא הייתה חייבת שוב ושוב לטאטא את רצפת האוהל שלהם. לא משנה מאיפה היה מגיע, תמיד הוא היה עובר את שגרת הכעס שלה בגלל הסנדלים שלו. גם כאשר הוא ניסה לחזור הביתה יחף, הכעס שלה לא קטן. ההפך – היא הייתה מתלוננת שבלילה בנוסף לניקיון רצפת האוהל, היא תצטרך לנקות את כפות רגליו של האדון שלה, ההוא, שלא חשב עליה בכלל ולכלך את רגליו בכוונה.
