נוח היה כל כך עסוק במיילוי של כל מה שהיה צץ בדף המיוחד, שלא שם לב למעבר הזמן, שלמרות חוסר תשומת ליבו, לא עצר אף פעם והביא אותו ואת הסירה לרגע הגדול - בבוקר יום אחד נוח הסתכל על הנייר וראה שכתוב בו רק: "כל הכבוד. אתה מוכן."
הוא בהה על הנייר, מצפה שיראה כיתוב נוסף, אך עד הערב לא קרה כלום. נוח אפילו מישש כמה פעמים את הדף לוודא שאין איזה כתב סתרים בצורת בליטות ושקיעות, קירב אל פניו כדי לשלול את האפשרות של חום מיוחד שיגיד לו משהו, זרק באוויר לנסות בכך לנער מילים ממחבואם שייצאו אל פני הנייר. בלילה נוח התקשה לישון וישב על גוש אבן ליד האוהל שלו, מסתכל על האנייה הענקית ששכנה בחצרו, נטויה קצת על הצד ימין שלה. הוא לא היה יכול לחשוב, כי בעצם לא שמע את מחשבותיו מרוב הרעשים של החיות ששכנו בלולים, דירים ובתים עם שמות מוזרים אחרים על יד האנייה. הוא ניסה להבין האם הוא מרוצה שהבנייה הסתיימה או לא, אך לא הרגיש כלום.
פתאום עינו נפלה על המודעה בקשר למשט הגדול והוא שם לב שמחר בבוקר הוא בעצם מתחיל. בלי לחשוב הרבה, הוא נישק לילדיו ולאשתו והלך לישון.
בבוקר נוח רץ לדף המיוחד שלו, מקווה למצוא הוראות חדשות, ובהחלט, זה מה שהיה כתוב בו: "נוח, אסוף את משפחתך ואת כל החיות והעלה את כולם על הסירה. עוד מעט המשט יתחיל."
הוא היה כל כך מורגל בחודשים האחרונים לעשות את כול מה שהנייר ציווה לו, שבלי לחשוב פעמיים רץ למלא הוראותיו.
יפת, שהתחיל לעלות ראשון לאנייה, פתאום עצר באמצע משטח העלייה ושאל את נוח: "אבא, אפשר שאביא גם את החברה שלי?”
נוח עצר בפתאומיות, כאילו נתקל בקיר. הוא הציץ בנייר המיוחד, אך לא קיבל משם שום עזרה. הוא הסתכל על נעמה, שפתחה את עיניה לרווחה והתחילה לגעור ביפת: "מה זה, כך אני צריכה להתוודות שיש לך חברה? ומי זו החוצפנית ששמה עין על בני?”
יפת זע בחוסר נוחות, ומלמל: "זו שרונה. אנחנו למדנו ביחד בבית ספר. או יותר נכון יחד ברחנו משיעורי 'דע את עולמך' המשעממים."
נעמה הפנתה מבטה השורף כלפי נוח. לא הייתה לו שום תשובה. הוא פתח את פיו להגיד משהו, אך במקום זאת הציץ בנייר: "הרי אמרתי לך, נוח, ש-כולם צריכים להיות זוגות-זוגות!" נוח רצה לענות שהדף אמר זוגות-זוגות רק בקשר לחיות, אך החליט לשתוק (כרגיל) ורק משך בכתפיו. הוא הרגיש שסימן הקריאה מתחיל לשרוף את הפנים שלו וקיפל את הנייר מיידית. אחר כך הוא כחכח ואמר בקול רם (שלא היה בו שמץ של בטחון), "ומה עם האחים שלך?”
חם הרים יד וצעק: "גם לי יש חברה, הדס, וגם אני רוצה להביא אותה למשט הגדול." נעמה ברקה גם עליו, אבל מיד העבירה את מבטה אל שם, אחרון בניה שגם הוא, לבטח, לא סיפר כלום לאימו הדואגת וכעת יפתיע אותה.
שם הסמיק – לא הייתה לו שום חברה. כלומר הייתה לו, אך הוא בדיוק נפרד ממנה שלשום. נוח הביט על שם, מנסה לקדוח חור בראשו עם עיניו – אם הדף אמר שכולם צריכים להיות בזוגות, אז גם שם חייב למצוא מישהי. אבל בקול הוא אמר: "בני, יקירי, בלי חברה לא תוכל לעלות על הסירה."
גם שם וגם נעמה שאלו אותו בו זמנית: "למה?”
נוח לא היה יכול להסביר ורק משך בכתפיו, אך זה דווקא השפיע על שם כדלי מים קרים באמצע החמסין – הוא רץ לתוך העיירה ואחרי עשר דקות חזר עם יעל, חברתה של תמר שהייתה החברה שממנה נפרד. הוא ידע שיעל כל הזמן קיוותה שהוא ישים לב עליה במקום תמר, לכן הוא תפס אותה ביד, זרק לה: "את באה איתי" ומשך אל הסירה.
כשהגיע, חצי מהחיות כבר הועלו למעלה והוא עזר להוביל את השאר פנימה. חברתו החדשה נשארה אחרונה, לא מבינה מה עליה לעשות, לכן הוא תפס אותה ביד שמאל – בידו השנייה מחזיק זוג קופי שימפנזה, האחרונים מהחיות שנשארו, ומשך למעלה אל בטן הסירה.
ההמשך יבוא ...
