הרבה זמן הם בילו בסירה, כל הזמן הזה הגשם לא עצר מלרדת מהשמים. נוח לא היה יכול לספור יוֹמְלות, כי יום היה דומה ללילה שהייתה דומה ליום אבל, משום מה, בראשו כל הזמן התגלגלה מילה "ארבעים" הוא לא ידע מה משמעות של המילה, אפילו לא היה בטוח שזה 'ארבעים' ולא 'ערביים' או 'ארביים' (כך מוכר החיות קרא לזוג של ארבה שנוח קנה ממנו) הוא ניסה להבין למה המילה הזו (או יותר נכון מילה אחת ממבחר המילים האפשריות בעלי צליל דומה שהוא היה יכול לחשוב עליהן) כל כך הטרידה אותו, אבל לא צלח במציאת התשובה כל שהיא והפסיק לשים לב עליה בכלל.
נוח כבר לא שם לב למילה שהייתה מופיעה אצלו בראש, אך הוא כן שם לב שביום אחת המחשבה נעלמה בכלל. באותו יום גם הגשם פסק והשמיים התחילו להתבהר לאט-לאט אבל עדיין, יום היה דומה ללילה, כי משום מה השמיים היו בהירים גם ביום וגם בלילה. לא בהירים מאוד, אלא קצת בהירים בגלל שאת השמש אי היה אפשר לראות בשמיים – היא כל הזמן התחבאה מאחורי מסך של אדי מים שהיו ממלאים את כל החלל בין הסירה ועד לשמש. כל אותם המים שירדו עד כה למטה, כעת החליטו לחזור הביתה למעלה והיו מתאיידים, בכך ממלאים אוויר בטיפות זעירות של רטיבות חמה.
אבל גם זה נגמר ולבסוף נוח התחיל להבדיל בקרקע פה ושם. עוד זמן מה והקרקע מילא את כל הנוף מסביב לסירה ולבסוף נוח ראה שהסירה עצרה – כנראה נוגעת באדמה בתחתיתה. אחרי זמן מה היא נטתה הצידה ונוח פתח את הדלת סירתו. הקצה התחתון שלה נפל במים ונוח היה צריך לחכות עד שהמים יתאיידו עוד ויהיה אפשר לרדת לקרקע.
כולם שמחו לשים את רגליהם על האדמה שלא זזה, לעומת הסירה שעליה בילו כל כך הרבה זמן. חברתו של חם, שכולם כבר הרגישו אותה כבת משפחה, תפסה את נוח והתחילה לרקד איתו על יד הסירה. גם יפת ושם עם חברותיהם הצטרפו לריקוד. ואז נעמה תפסה את ידי חם והתחילה להסתובב סביבו בריקוד מטופש.
עוד יוֹמְלָה אחת הם חיכו שהמיים ירדו מספיק כדי שיוכלו להתרחק מהסירה, אך כל מה שגילו, שהם נמצאים על הר. נוח למד את צורתו ונזכר שזה ההר שנראה מחלון של האוהל שלו. הוא שמח שהם חזרו לאותו מקום שהתחילו ממנו, אבל לקח להם אוד חודש שלם עד שהמים נסוגו והתגלה היישוב של נוח.
הוא הסתכל סביבו, ראה את האוהל שלהם מופיע מתוך המים, אך לא ראה אף איש. הוא הבין שניצחונו היה קצת מוזר – אומנם הוא הגיע ראשון במשט הגדול, אך גם היחידי, ולכן החליט לא להזכיר בכלל את המשט הגדול. הוא היה ונגמר. מה יש עוד לדבר על זה. עכשיו הוא היה צריך לחשוב על המשך האנושות, כי הוא הבין שממנה נשארו רק הוא, אשתו, ילדיו וחברותיהם. ועם אלו הוא צריך לבנות את האנושות מחדש.
הוא חיפש את הדף המיוחד שנתקל בו לפני הרבה מאוד זמן בבית הכנסת ולא מצא אותו. הוא עבר בכל הסיפונים של הסירה, בדק בכל פחי הזבל, אך לא מצא כלום.
"טוב", חשב נוח, "מעכשיו אצטרך אני בעצמי לדאוג לכל." הוא הסתכל בגאווה על כולם, גם אנשים וגם חיות, וחייך לעצמו שהצליח במה שהנייר ציווה לו לעשות.
רק דבר אחד העיק לו – האם זה היה הדף ששכח? או הוא? מי באמת לא זכר לכתוב בקשר לאוכל שהוא היה אמור לקחת לסירה יחד אתם? האם יכול להיות שהנייר שכח או שהדיו נגמר בדיוק כשהיה צריך לכתוב על כך? או שזה היה בכל זאת נוח, שלא חשב בכלל גם על כך שבניו צריכים להגיע בזוגות לסירה?
בגלל השכחה הזו, לא משנה של מי, היו חייבים לאכול ממי שנוח הביא לסירה. כמובן בחרו בחיות הכי גדולות למטרה זו, אך כול האנשים וכול החיות אכלו הרבה והם אכלו את החיות הכי גדולות עד תום ולא נשארו מהחיות האלו בכלל. כלומר, ניחא שממוטות לא נשארו, הרי הם בכל זאת דמו לפילים. וגם הטיגריס בעלי שיני חרב – הטיגריס הרגילים אומנם נראו כמו חתלתולים על ידם, אך בכל זאת דמו להם. אבל החיות הגדולות ביותר! להן לא היה אף אחת דומה.
נוח משך בכתפיו, מבין שזה מה שיש. אולי היה צריך לחשוב על האוכל לפני כן, אך הוא סמך מדי על הנייר, סמך שהוא יזכיר לו הכול ולא חשב בעצמו על כלום.
נו טוב, לא נורא – חיה אחת יותר, כמה מאות פחות, העיקר שכל השאר שלמות ואפשר להמשיך את החיים. אחרי זמן קצר הוא שכח על החיות הגדולות ששימשו להם למאכל ובנה את האנושות מחדש לפי איך שהוא חשב לנכון.
וזה, בעצם, כל האמת על איך נכחדו הדינוזאורים.
