יעל רצתה לסובב מכסה של מכל צבע כדי להורידו, אך לא הצליחה. בדרך כלל כל המכסים של פחיות וצנצנות היה פותח בעלה, לכן לה לא היה ניסיון רב בזה. 'אם בטוב זה לא הולך, ננסה אחרת. אתה לא רוצה בסיבוב, נראה אותך מקבל את זה', היא אמרתה לקופסה המעצבנת וניסתה להרים את המכסה עם ציפורניים. יעל שמעה רעש של שבירה וראתה סדק מופיע בתוך הציפורן. 'מה! רק זה היה חוסר לי!' מרוב העצבים היא הרימה את הקופסה וזרקה לגינה.
לא, זה לא עזר והמכסה עדיין היה בתוך המיכל.
מול יעל עמד אויב עיקש וסתם כך, רק עם ידיה, היא לא תוכל לגבור עליו. לכן למקום הובא פטיש. מהמכה הראשונה הפחית התעקמה, אבל בכל זאת לא שיחררה את אחיזתה במכסה. המכה השנייה שכנעה את המכסה להיכנע והוא יצא החוצה. יחד עם חצי תוכן המכל שקפץ על העץ הקרוב וניתז ממנו לכל הכיוונים.
יעל צחקקה תחת אפה – גזע חום-ירוק עם נזילות של כחול, זה היה כל כך מגוחך. היא הסתכלה על הוורדים – הכחול עליהם הכריח אותה לצחוק אף יותר. דשא בגווני כחול מעל רקע ירוק עשה לה כאבי בטן – מי יכול לעצור לצחוק מהמראה שכזה.
אחרי שנרגעה – מיד אחרי הניסיון הרביעי – היא נזכרה שהחלון עדיין ממתין לה ולצבע. יעל לקחה ביד את קופסת הצבע ועלתה על הסולם.
לא רעיון טוב – המכל דימם בלי הפסקה עם הצבע. לכן היא השאירה אותו על הדשא ורק לקחה קצת צבע על המברשת.
עד שזחלה במעלה הסולם, כמעט כל הצבע נטף מטה ויעל בקושי הצליחה לעשות משיכת צבע אחת.
'למה? למה לא הייתה לי סבלנות? מה כבר היה קורה לו הייתי מחכה שבעלי יתפנה לצבוע את החלון? אז הייתי מחכה קצת, אולי חודש, אולי שנתיים. אז מה? אולי היינו עוברים לבית אחר ולא היה צריך לצבוע חלונות בכלל. למה הייתי צריכה להתחיל עם הצביע? מה בער לי?'
יעל שמעה רעש חלש מאחור והסתובבה. היא ראתה את בעלה בפארק מנפנף למישהו ביד ורץ אחרי הכדור שנמצא בדרך אל מחוץ לשדה. בעלה השיג אותו ובעט בו ברגל כל כך חזק וכל כך מדויק, שהכדור, שלא הספיק להבין שהוא אמור לשנות את כיוון מעופו, יצא מחוץ למגרש עוד יותר מהר.
'לא. מכאן לא תבוא הישועה, לא מהפארק ולא היום. אז מה, בעלי יחזור ויראה חלון כמעט לא צבוע ויצחק שאני שוב לא יודעת לסיים דברים? לא! בחיים לא! אני אשלים את העבודה המגעילה הזאת. ויהיה מה!'
מלאה בהחלטיות חדשה, היא חזרה לעסוק במה שעשתה לפני כן. המלאכה הזו ממש לא לנשים – כל השרירים שלה כאבו. אבל בכל זאת היא המשיכה לחייג.
עד שהחברה שלה ענתה לה.
יעל סיפרה לה בקצרה כמה שהיא מסכנה.
אחרי שעתיים ועשר דקות הן סיכמו את השיחה שלהן – כל הגברים חיות וכל הנשים מלאכיות שבאו לעולם הזה רק כדי לדאוג שהגברים לא יישארו לא יוצלחים כמו שהם.
וכך, אחרי מעט זמן (מעט יחסית ליממה, כמובן), יעל סגרה את הטלפון וחזרה לעבודה.
והנה משיכת הצבע האחרונה. היא זרקה את מברשת על האדמה והסתכלה על החלון, גאה בעצמה.
ואז הגיע "טראח!"
יעל הסתכלה על הכדור שהגיע לביקור קצר מהפארק שמול ביתה. לאחר הנשיקה הקטלנית עם החלון הוא קפץ אחורה ונפל בתמימות לתוך הגינה
והזכוכית? סדקים קטנים התחילו לצייר קוים עקומים בתוכה. בהתחלה בהסוס, אך מהר מאוד הם התפשטו עד שהגיעו לחלקי העץ. כאילו זה היה סימן, כי חתיכות זכוכית קטנות וגדולות התחילו ליפול מהחלון.
יעל ראתה את כל זה כמו בהילוך אטי בזמן שמחשבה אחת התפוצצה במוחה –אחרי שישימו זכוכית חדשה, הרי יהיה צורך לצבוע את החלון מחדש. אז מי יעשה זאת הפעם?
