מזוחלים למזדחלים *

זוחלים בינקות  ומזדחלים לסוף

אבל לא לסוף כזה מייחלים

<לב> <לב> <לב>

כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה אֲנַחְנוּ

מִזּוֹחֲלִים בְּרֶגַע הִוָּלְדֵנוּ עַד אֲשֶׁר מִזְדַּחֲלִים אֶל רֶגַע מוֹתֵנוּ

מְעוֹרְרֵי חֶמְלָה וּמְעוֹרְרֵי הִתְפַּעֲמוּת...

תודה רבקה יקרה על השיר המאד עוצמתי על מי באמת אנחנו מרגע שנולדנו ומתחילים לזחול עד לרגע בו אנחנו מזדחלים החוצה מהעולם הזה.

ביום קשה כזה השיר נוגע לדעתי.

בברכה

שמוליק

<לב> <לב> <לב>

בהסתכלות עכשווית למשל, על חרדות והתמודדויות קיומיות.

.

"כאן" בהגרה לפי רב-מילים: פֹּה, במקום הזה. 

:))

תגובתךָ מצאה חן בעיניי. מאוד. כנראה, קראתָ אֶת הטקסט 

בלי דילוגים. 

תודה רבה-רבה-רבה לךָ על כךְ, אייזיק יקר. <לב>

רבקה

---

כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה אֲנַחְנוּ

מִזּוֹחֲלִים בְּרֶגַע הִוָּלְדֵנוּ עַד אֲשֶׁר מִזְדַּחֲלִים אֶל רֶגַע מוֹתֵנוּ

מְעוֹרְרֵי חֶמְלָה וּמְעוֹרְרֵי הִתְפַּעֲמוּת: 

<לב> אביה אהובה, <לב> תודה רבה-רבה! <לב>

במילים ללא רחמים תיארת את האדם. ואכן, כאלה אנחנו. והאמנות היא המייפה את המציאות. 

<לב> גליתי יקירתי, <לב> תודה רבה-רבה-רבה! <לב> אוהבת אותך ומעריכה אותך המון. <לב>

<לב> גליתי יקירתי, <לב> זאת מתנה! תודה רבה-רבה! <חיבוק> <לב>

וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעָרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת

וּבֵין עַרְבַיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם

אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד יְשַׂמְּחוּ כָּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת 

הֵם שֶׁיָּעִידוּ כִּי נִשְׁכַּחְנוּ לְעוֹלָם

<לב> אלה אהובה, יקרה לי מאוד-מאוד, <לב> תודה רבה-רבה לךְ!! <לב>

האדם נולד כחלק מהליך אבוציונלי.אבל אף אחד לא נתן לאדם את זכות הבחירה אם להיוולד או לא..

נולד האדם כזוחל אל החיים ומזדחל אל סוף ימיו בשארית כוחו..תוגה רבה לשירתך רבקה יקרה..

שנשמע רק בשורות טובות..מצרך נדיר נכון להיום..

<לב> אמן. <לב> תודה רבה, שמאי יקר. <לב>

שאלה מאד שאלתית, מי ומה הוא האדם

אותו יצור שזוחל בראשית ימיו וזוחל באחריתם

ובין לבין, הוא מנסה לגלות מהו, מה המקום שלו בעולם.

את צודקת, אנחנו קטנים מעוררי חמלה, וגם כל התכונות שציינת

נמצאות בתוכנו, בקרב רוב בני האדם.

אני קצת לא מרוכזת היום, ומתוך שירו של דידי מנוסי, 

אני אצטט דוקא את הבית הראשון

מי שחלם ונשאר לו החלום

מי שלחם לא ישכח על מה לחם

מי שנשאר ער כל הלילה וראה אור יום

מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם...

ועל הבית הזה (אני מקווה שנכון זכרתי) אני חושבת כי היום, היום הוא יום השנה של מוקי.

היינו אמורים לערוך אזכרה מיוחדת - 50 שנה. חברים התקשרו ואמרו שיבואו, מעמק בית שאן

מתל אביב ומקיבוץ ארז שבעוטף עזה. וגם אחיקם עם הילדים מעומר, שם בדרום.

המלחמה החדשה שבשה לנו את התכנית. לא הייתה אזכרה.

אז עכשיו רבקתי את מבינה למה אני לא כל כך מרוכזת.

אבל, אני ממש מרוכזת לשלוח לך חיבוק אוהב, 

ותודה שאפשרת לי לספרלך על מוקי.

.

נוריתי יקירתי, 

תודה רבה לךְ, באמת. 

הבלגן הזה שיצרה המלחמה החדשה הזאת, החשיפה האיומה 

של חולשותינו, כל מה שקורה - זה נורא. 

שיבוש האזכרה - אני בקושי יכולה לתאר לי איך אַתְּ מרגישה. 

קבלי ממני חיבוק חזק, אוהב, חברה יקרה לי מאוד. 

שלךְ, 

רבקה

---