סיפורים
"נפטרנו זה מזה" / מירה גרייזמן
עליזה נכנסה לאט דרך "שער החסד". אין מה למהר בבתי קברות. ממילא שום דבר לא זז ולא יזוז מתחת לאבנים. ריחות של בצל ותפוחי אדמה שרופים הגיעו מהמגרשים הסמוכים, שבהם נותרו שרידי המדורות החרבות של ל'ג בעומר. גיצי גחלים עדיין דאו באוויר וצנחו ללא קול, והעשן דגדג ועקצץ באף. היא תעתה בתוך קהל גדול של אנשים, שבאו בשבילה ולכבודו.
הגעת האורחים התנהלה בשקט שמקום כזה מורגל בו. חלק מהם אף הקדימו אותה. מבטיה המתאמצים לא יכלו לחדור בקלות מבעד לערפל ולאבק, ומהר מאוד התעייפה וחדלה מהמאמץ. "מי שבא – בא, ומי שלא – לא חשוב". מרחוק, בכביש המהיר, חלפו בנהמת מנועים, צפצופים וחריקות המוני כלי רכב. זה היה סימן בדוק, שהחיים מעבר לחומה ממשיכים בחוץ כרגיל. "זה בסדר", אמרה לעצמה, "ככה צריך להיות".
פתיתי הגחלים השחרחרים המשיכו להסתחרר בעדינות. מסביב היו שבילים ישרים של חול וחצץ והרבה פניות ימינה ושמאלה. היא חשבה: "אפשר בקלות ללכת כאן לאיבוד". ועוד חשבה: "אני מוכנה לזה בעצם". ואחר כך: "עכשיו? דווקא עכשיו לא כדאי שאלך לאיבוד. אולי משהו טוב יקרה?"
השמש עמדה מעל האירוע ולא זזה. החום היה עז ומצמיא, אבל המחשבה לשתות מהברזייה המוכתמת הגעילה אותה. שורת האבלים התקדמה בעצלתיים לכיוון החור המלבני באדמה, שאליו ישלשלו עוד מעט את עוזי. היא התרכזה בשמש ודמיינה אותה כמו "כדור אש", ומישהו נסתר מאחוריה מפמפם ללא הרף את מצבור הלהט שהשליכה על הנאספים. עד כדי כך היה חם.
עליזה לקלקה את השפתיים היבשות מאוד וראתה שגם האורחים התלקלקו כמוה. ניגשו, לחצו ידיים, חיבקו ברפיפות ואמרו מה שאומרים תמיד: "שלא תדעי עוד צער", וגם "הוא באמת היה משהו מיוחד", וגם "נשמור עלייך". ועוד... ועוד... תמיד, בכל לוויה בא לה להקיא בגלל המילים האלה. סתם. סתם. סתם. כאילו מישהו ישמור עליה. נו, באמת...
אחרי שסיימו הראשונים את הנחמות שלהם, זזו בנימוס מודגש, בהחלט לא יום יומי, כדי לתת לאחרים הזדמנות להתקרב אליה, להגיד את מה שראוי, לסגת בהקלה ולפנות מקום לממשיכים. והתור היה ארוך. מה שבטוח – זה היה היום שלה.
עליזה בכתה. היא תמיד בוכה בבתי קברות, במיוחד כשמתחיל "אל מלא רחמים", אבל לא פחות, בגלל הסתם של הכל. כל השאר, בינתיים, ננעל ונאטם בתוכה. כל השאר זה צער, שיכול להתיישב על הלב, להכביד עליו כמו "איל ברזל" ולא לזוז משם יותר. למשל, הצער על הוריה שנפטרו אחד אחרי השני בהפרש של חודש, כאילו התחרו זה בזה מי יעזוב אותה ראשון, ועל זה שלא היה לה כל מושג איזה חיים היו להם לפני שהכירו ואחרי, וההיסטוריה הפרטית שלהם פשוט לא עניינה אותה. עכשיו דחוף לה פתאום לפגוש אותם ולדעת? חוכמה גדולה. או שניטפל אליה לפעמים כעס בוער שאינו כבה, או כל החרטות והחטאים שנערמו עליה בחייה, ואין לה כל אפשרות להתכחש להם ושום יכולת להדוף אותם, למרות שניסתה לעשות את זה בלי סוף. אי אפשר להגיד שלא התאמצה, אבל שום דבר לא הצליח. עד כדי כך היא חלשה. ועדיין מוקדם לדבר על הזמן הנמשך, כמעט מלידתה ממש, של הגעגועים המייסרים לקירבה, שאין כמותה ליופי ובמיוחד לרפואה, על הכיסופים הבלתי מתכלים האלה, שלא נותנים מנוחה לרגע, לא ביום ולא בלילה, משאירים אותה רעבה תמידית ואת עפעפיה נפוחים כמו בלונים וסגולים באופן קבוע.
כל אלה מגיעים הרבה יותר מאוחר. דווקא בבית הקברות הם שותקים ומסתווים כלא קיימים. רק בבית, כשהיא נשארת מאוד לבדה וכולה מלאה באומללות, רק אז, כשכולה מלאה באומללות באופן שלא מאפשר לדחוס אפילו סליחה קטנה, לא בשביל עצמה ולא בשביל אחרים, אז הבכי מגיע כבר למצב של השתוללות ממש. היא שוטפת ריצפה ובוכה. היא בוהה בטלוויזיה ובוכה. היא קוראת ובוכה. היא תולה כביסה ובוכה. היא מבשלת ובוכה. הזיכרונות הגרועים שלה כל כך חזקים ועתיקים. לא רק שהם לא עוזבים אותה או לפחות מתרחקים קצת, אלא הם קבועים, מוארים ומתעצמים. זה מחליש אותה מאוד, וגם בגלל זה היא בוכה. ואחרי שמישהו קרוב מת, מה יש כבר לעשות? אי אפשר לעשות כלום. אי אפשר להרוג ואי אפשר להחיות. מת, זה מת. פעם זה רע ופעם זה טוב. ככה זה.
כעת, בלוויה של עוזי, היא בוכה גם משום שדווקא עכשיו, ממש במקום הכי פחות מתאים, היא מרגישה איך לפתע מתחילה להתעורר בתוכה מן הנאה מפתיעה. "יום טוב הגיע". עכשיו? כאן?
אחרי עשרים שנות עקרות מילדים ומאהבה מישהו הקשיב לה מלמעלה. טוב, לא בדיוק עקרה. היה תינוק אחד מתוק מתוק, שמת בעריסתו. אולי היתה מצליחה לשכוח אותו ולהמשיך הלאה, כפי שעוזי פקד עליה, והיא הסכימה איתו שזאת הדרך הנכונה, אלמלא הזיכרון ששוב שיטה בה והנציח אותו בלי שום רחמנות עליה. אחר כך, מתוך תחושת בעתה שהתקבעה, סירבה בכל תוקף לתת הזדמנות לילד נוסף.
יכול להיות שהפעם, אותו אלוהים לא ברור, שאליו פנתה כבר מזמן במילים שלא נאמרו בקול ולא השתנו אפילו פעם אחת, התפנה מכל עיסוקיו החשובים, והאוזן הבלתי נראית שלו קלטה אותה? "קח ממני את עוזי, ושיצטרף אל גדוד המלאכים שלך". אם יש אלוהים, הוא יודע למה היא מתכוונת. ובינה לבין עצמה הייתה גם תחינה כזאת "הלוואי שיהיה כבר למעלה, שיראה אותה משם שמחה בלעדיו, איך היא משתרעת בהתענגות על כל המיטה ובאלכסון. שיראה שהיא תופסת מקום. הלוואי שהיה יכול לראות אותה מתעוררת בבת אחת לא משינה רדודה והלומת כדורים, אלא משנת תינוקות וורודה ומתוקונת. שיראה אותה מתנהלת בקלילות על אף האחוריים הענקיים שלה, שתפחו מאוכל במקום שתתפח בטנה מהריון". ומצידה, הלוואי שיבוא יום ותוכל להביט בראי, להתפעל ולהיווכח בשביעות רצון איך העיניים החומות שלה מצטללות מרגע לרגע. ואם יהיה לה מזל, תחזור אפילו לצחוק בקול רם ולא תצטרך להרגיש את הנזיפה השתקנית והנרגזת שלו. אולי בקרוב זה יקרה? יכול להיות.
ביום השנה השלישי לנישואיהם, וזה כבר היה לאחר שתינוקם נעלם לתמיד, כשחזרו מקולנוע ועצרו לשתות משהו והחליפו מילים על הזוג שבסרט, שאלה עליזה בקול קטן, שלא היה בו אפילו רסיס של ביטחון, אבל היתה בו תקווה מהסוג שיש באגדות: " תגיד, עוזי, למה בעצם התחתנת דווקא איתי?" עוזי, שריונר מצטיין, עם שיער הצמר הכתום שלו ואלפי נמשיו המקסימים שניקדו את פניו וזרועותיו, הביט בה מעבר לאגרטל המלא בכלניות משי, היסס חצי דקה ואמר: "זה נורא פשוט. זה נראה אז מתאים, ואת היית שם. בזמן המתאים"...
ושום מילה על אהבה.
אחר כך חזרו הביתה. לא קרה דבר. הימים חלפו. החודשים התאספו לשנים, הילדים לא הגיעו, כי לא אפשרה לו להתקרב אליה, וסירובה נהיה עמוק ועקשני יותר. הם נשארו באותה דירה, עם אותם רהיטים, באותה מיטה עם השמיכות הנפרדות, עם אותם שכנים ואותם מכרים ועם אותו עץ הצפצפה, שנשקף מחלון חדר השינה שלהם בקומה השניה ובמשך השנים התחזק, הזדקף ותפס גובה.
שום דבר לא השתנה, והכל השתנה. הישבן שלה צמח, השדיים התמוטטו, הבטן קרסה, הזעף התרבה, והמילים ביניהם התמעטו. והם נשארו. לא שאלו למה, לא שאלו עד מתי ואם זה בכלל כדאי. סתם ככה. נסחבו. נראה, שעוזי לבלב בצבא. ראו את זה, כי על כתפיו התחלפו הברזלים כל כמה שנים, תמיד לבש מדים והפחית מאוד את שהותו בבית. היא אכלה ואכלה, בכתה ובכתה, וויתרה וקמלה.
בלילה הראשון בלי עוזי, לפני הלוויה שנקבעה למחרת בצהריים, נרדמה עליזה מהר, וממש לפני הצלילה אל השינה השגיחה בפרפור ראשון וקטנטן של התרגשות נעימה.
שנים של תפילות לא עזרו. אלוהים לא קיים. היא ידעה את זה, כמובן, ובכל זאת נפלה שוב ושוב בפח התפילות והמשאלות. כמו שידעה שאף פעם לא תזכה בלוטו, ואף על פי כן, מדי פעם, קנתה לוטומט והרשתה לעצמה להתלהב ולחשב חישובים על גבי חישובים איך יהיה ומה תעשה אם תזכה. אולי הכסף שלה ייתן לה גב ויוליד אצלה כוח. היא תקום ותגיד לו בביטחון מלא ובחוצפה שאף פעם לא היתה לה: "זהו, אני הולכת". והיא תלך. לאן תלך? לא חשוב לאן, העיקר שתלך. וידעה שלא תלך לשום מקום.
מה שעזר לה בסוף היה מאוד בלתי צפוי, מהיר, מוצלח ולא באשמתה. חום גבוה של שלושה ימים, שכל האקמולים לא הורידו אותו אפילו במעלה אחת, אשפוז של יומיים, והופ... חיידק טורף טרף את עוזי לעולמים תוך פחות משבוע. נכון שהיא השקיעה בו חמישה ימים מסורים, ובחמשת הימים האלה התחדשה בה האהבה הצעירה מפעם. מן נס קטן, מוזר וקצר. אולי גם משום שכל המחלה הזריזה הזאת ודברי הרופאים הנואשים על כך שדברים כאלה מגיעים בהתקפת פתע כמו מאיזה מארב שלא אותר בזמן, ואז אין כבר כמעט מה לעשות, עוררו בה איזו חמלה נשכחת ובהלת פתאום. הרי לא עולה על הדעת, שסוף כל הסופים יכול לתקוף בפראות כזאת. וגם לה זה יכול לקרות. לכל אחד.
בתוך בלילת המחשבות, כשתהלוכת האבל המשיכה להיגרר אל החור שנקבע עבור עוזי, נמשכה גם מחרוזת המילים שנלחשו באוזניה: "לא התראינו שנים, ולא השתנית אפילו בטיפ טיפה", "איזה יופי, תראי, כולם באו", וגם "לזה אני קורא לוויה מכובדת", וגם "את אחת ממיליון", וגם "כל הכבוד לך", והכי גרוע "הוא היה מלח הארץ, משכמו ומעלה". די כבר!!!
שקרים, שקרים, שקרים. סיסמאות, סיסמאות, סיסמאות. אם עוד פעם מישהו ישתמש במילים האלה, היא שוב תרצה להקיא, והרגישה מן כוח אלים שעומד לבקוע מתוכה. היא רצתה שייעשה איזה קסם וכולם ייעלמו, אבל לתדהמתה הרגישה, במבוכה עצומה ובעל כורחה ממש, איך הלב שלה מתחיל להתחמם ולהרגיש טוב מאוד בזכות המילים המיותרות והשקרניות האלה. איך זה יכול להיות, שהן גם מרגיזות ומעצבנות אותה באופן איום וגם מרככות, מנחמות ומלטפות? איך זה יכול להיות?
עליזה הסמיקה, התבלבלה והנמיכה מבט כמו מתוך ענווה גדולה והתמסרה לשטויות האלה בכל מאודה. הפסיקה להתנגד, אימצה את המילים כאילו הן אמיתיות וחזרה הביתה מהלוויה מרוצה לגמרי.
הבית המתין לבואה כרגיל. המיטה היתה מוצעת. ריח של ניקיון נשב מכל פינה, ונעים היה לנשום אותו. הכי טוב עכשיו זה להתקלח, להיכנס למיטה, לחבק את הכר ולישון בלי כדור שינה ובאיברים רגועים. ממש לפני שנרדמה אמרה לעצמה בשלווה ובקול רם: "מעכשיו מוכרח להיות טוב יותר".
עליזה חלמה. בחלומה הופיע עוזי, רובץ על ענן, וכנפי המלאך החדשות שלו מתנפנפות מולה כאומרות לה "שלום". הוא מתפתל ומתמתח מרוב הנאה, מביט בה בעיניים זורחות, וכולו עליצות. הוא מודיע לה באופן הזה, שהוא מאושר שנפטר ממנה. אחר כך היא רואה אותו מפנה את גבו אליה, ושם, על הענן, הוא מזיין בחדווה מלאכית אחת, ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת...
