תמול שלשום

את מחזירה אותנו אל הרומן הנחשב ביותר אולי של ש"י עגנון, אל חייו של קומר וסופו ממחלת הכלבת. אך יותר מכל את מציבה מראה בפנינו לראות ולהתבונן האם פני הדור שלנו כפני הכלב, כלב משוגע...

זועק, סוף לא טוב - בפעם השניה שיצחק נפגש עם הכלב הוא נשך אותו ויצחק התהלך חולה והוזה ודחוי עד שלבסוף מת. תודה רבה לך רבקה היקרה, יום שקט.

לצערי לא מכירה

.

איילה,  

נניח שלֹא כתבתי אֶת המידע עליו, שלֹא ידעתְּ שיש סֵפֶר כבסיס: 

מה דעתךְ-שלךְ על הסיפורוֹן שהעליתי? 

מה אַתְּ חושבת בעקבוֹת הסיפורון?

אודה לךְ מאוד-מאוד אִם תגיבי. 

יש לךְ ראש בריא ודעתךְ חשובה לי. באמת. 

תודה לך מראש, ובכל מקרה. 

רבקה

---

החיים כאן

לא כתמול שלשום

ופני הדור

כפני הכלב

שנאחז בקרנות השלטון

 בלי לקחת אחריות

על מה שקרה כאן 

אתמול.

תודה רבקה יקרה על השיר המביא את הרומן של שי עגנון כמראה מול פנינו ואנחנו אנה אנו באים.

יום רגוע

שמוליק

תיאור קשה

בגבול בין סוריאליסטי למציאותי

בסוף הדרך , ציניות עצובה

לרגע שקעתי ב"תמול שלשום",

ונפגשתי עם יצחק קומר וכל הסובבים אותי

היום היינו קוראים להם - מלח הארץ

ופגשתי את הכלב בלק, כלב שמלווה אותו

בתנועות זנבו ברא עולמות

אבל - את שכתב יצחק קומר על גבו

ליווה אותו כל חייו, עד שהתמלאה הנבואה.

הוא היה לכלב משוגע.

פיו פעור, ריר נוזל ממנו, אוזניו שמוטות

וקולו לא נשמע

אבל נשיכתו.

נשיכת הכלב המשוגע הרגע את יצחק קומר.

אני מנסה רבקתי היקרה לחשוב, מה העלה במחשבתך את תמול שלשום.

והרי אנחנו היום אינם כתמול שלשום...

אבל החיבוק שאני שולחת אליך רבקתי האהובה

החיבוק הזה הוא אותו חיבום, כתמול שלשום, חם ואוהב 

נורית שלך.

<לב> נוריתי יקירתי, בתשובה לשאלתך: שניהם מתים ... <לב> אבל החיבוק שלךְ - אוֹ-הוֹ! שייךְ ל-תמול שלשום שונה לחלוטין. <לב> גם שלי אלייךְ, נוריתי האהובה, יקירתי. <לב>