סיפורים
"פיאניסימו... פיאניסימו..." / מירה גרייזמן
"זהו", אמר אבא, "הגיע הזמן לקנות לילדה פסנתר". זה לא היה הקול המתנצל והחרישי שלו. זה היה קול של מישהו שהחליט, והקול הזה עשה את הבלתי ייאמן.
אמא הפסיקה את מלחמתה הנצחית בחרקים המעופפים, הזוחלים וכל שאר המזיקים שמביאים מחלות, ושקט שלא בישר טובות מילא את הדירה. היא הפסיקה לירות במכונת הפליט, שהיתה הארטילריה שלה, ושבגללה לא היתה הזדמנות לאף נמלה להאריך חיים אצלנו. "בבית שלי", היתה אומרת בגאווה לחברים שהתאספו למשחקי קלפים בדירתנו הקטנה בערבי שבת, "לא תמצאו אפילו נמלה תינוקת. לא אצלי".
"אלכסנדר", היא אמרה בתדהמה עצומה שנשמע בה גם איום מפורש, "יצאת מדעתך לגמרי". העובדה שאמא סיננה את המילים בלחש ואבא דיבר בקול רם, זאת כבר היתה מהפכת עולם. ידעתי מה יבוא אחר- כך. קודם כל הם יעברו מעברית לרוסית, כי זאת היתה שפת הוויכוחים והסודות שלהם. זה התחיל בקולות שניסו להישמע רגועים, כי אסור לריב כשהילדים שומעים, אבל תמיד הסתיים בפורטה של אמא.
אמא ניצחה בכל הקרבות, והמבט הכחול, התם והמתחטא של אבא נסוג מחמת הזעם שרשפו עיניה הירוקות. זה, בדרך כלל, היה הזמן שהוא היה פורש לקפה "דיצה" לשחק שח.
אמא היתה אחות ראשית בקופת- חולים. גם בבית, ללא החלוק והשביס הלבן והמעומלן, בשימלה פרחונית ישנה¬, כשטרחה על הפתיליה וריססה בפליט כל מה שזז ופיזרה כדורי נפטלין בארונות "כי העש אוכל את הבגדים, ותולעי עץ את כל השאר", בעיניי היא תמיד לבשה את המדים של קופת- חולים.
בקושי רב ורק לעיתים רחוקות היתה אמא מודה, שיש קרבות שאפילו היא עלולה להפסיד בהם, אבל במלחמה הכוללת היא תנצח, וזה ברור. כמו בן גוריון. הוא החליט, הוא יבצע, ויהיה סדר בארץ הזאת. "אני אשלם על זה בבריאות שלי, אבל הבית יבריק מניקיון והמחלות יברחו".
ביום ההכרזה של אבא הייתי בת אחת עשרה. כשהם עברו לרוסית, ישבתי בחדר השני מרוגשת ומבוהלת ופיזרתי וקלעתי לסרוגין את הצמות הארוכות שלי. הרי מול אמא ומאבקיה הגדולים בחיים לא היה לאף אחד שום סיכוי.
"צריך להיות פרודוקטיבי, פרקטי", כך שיננה כשחלפנו באותו אחר צהריים ליד קפה "רוול".
"תראי את הפרזיטיות האלה שיושבות שם כאילו הכל כבר בסדר בעולם, וכולם בריאים ושבעים". ומיד אחר- כך, כשהבעת בוז על פניה, חזרה והדגישה: "אף פעם, אף פעם אל תשבי סתם בבית קפה. עם אנשים כאלה אי אפשר לבנות מדינה נורמלית בשום אופן, ואלה בטח לא אנשים מהסוג שלנו. ותשכחי מהשטות של הפסנתר".
"אבל אמא", ניסיתי, "המורה לאה אמרה שאני חייבת פסנתר, שכבר אי אפשר להמשיך ככה". "יש דברים שחייבים", פסקה אמא, "ויש דברים שלא. יש דברים שמועילים ויש דברים שלא, וזה אחד מהם".
שתקתי כמה דקות והקשבתי, קצת נשרכת מאחור, לנקישות הקצובות של צעדיה הנמרצים והבטוחים על המדרכה. ואחר- כך, בסיכון עצמי ממש, המשכתי: "אבל, אמא, המורה כל הזמן אומרת לי פיאניסימו, פיאניסימו. את לא תתקדמי בלי פסנתר בבית. פסנתר זה פסנתר ולא תוף, ולא דופקים על פסנתר, מנגנים בו". באותו רגע גם זכרתי איך הקול של המורה לאה נהיה רך מאוד, כשהיתה מגיעה למילים "מנגנים בו".
אמא פטרה את העניין בכך שגררה אותי ממעוז הבטלה של קפה "רוול". "אני אגיד לך מה את חייבת. את חייבת ללמוד, זה קודם כל, כי בלי לימודים לא יהיה לך מקצוע, ואלוהים ישמור מה שיקרה לך בלי מקצוע. כל השאר יכול מצידי לחכות למשיח. ואל תחשבי שאת גרפינה פוטוצקיה. לא בבית שלי. וחוץ מזה, אין כסף ואין מקום בבית לפסנתר. מספיק שאביבה'לה דופקת לנו על הראש מלמעלה עם האימונים שלה בפסנתר. אם שמת לב, רוב הזמן היא דופקת אותו קטע. אז מה פרקטי בזה"? אמא, כמובן, שוב צדקה וניצחה.
חיכיתי כל היום עד שהשמש תיבלע בים ותיגמר ארוחת הערב, הוכחתי שעשיתי שיעורים וצחצחתי שיניים, ואחרי כל זה יכולתי סוף סוף להיכנס למיטה עם "בת מונטסומה", או "הלורד הקטן", או "אילן גדל בברוקלין" או "האדמה הטובה", במיוחד כשלמעלה, לאושרי הגדול, התחילה אביבה'לה לתרגל את הסונטות של בטהובן.
כחצי שנה קודם להכרזתו המפתיעה ואחרי נדנודים אין ספור, אבא רשם אותי ללימודי פסנתר אצל ידידת עבר שלו, לאה סקליאר, שעשתה לו מחיר מיוחד. פעם בשבוע הייתי יורדת לרחוב הירקון, חולפת על פני "הבית האדום", שהיה בית המפלגה של אבא ואמא, פוסעת בשבילים הבוציים של צריפי שכונת מחלול, מגיעה בסוף לדירת החדר בקומת הקרקע של "לאה סקליאר- מורה לפסנתר", ושומעת את הפסנתר שנכנע לידיים של התלמידה שלפני. "מון דיה", התגלגל קולה של לאה מהחדרון אל החלון והחוצה, "זה לא תוף, זה פסנתר. פיאניסימו בבקשה".
למחרת הוויכוח הרוסי בין אבא ואמא לא הלך אבא לקפה "דיצה". כאילו שכח שיש לו שם פגישת שח. בחיוך ובקריצה, שנראו מסתירי סוד, אמר לי: "היום הולכים לקנות פסנתר". מבט קצר הספיק לי לכסות את שני החדרים הקטנים והעמוסים, זכרתי את הכריך המרוח בחצי סרדין שלקחתי לבית- הספר וידעתי, שאין כסף ואין מקום ושאמא צודקת.
"אבל אי אפשר", אמרתי לאבא. "אפשר ואפשר" אמר אבא בקול החדש שלו, ויד ביד הלכנו לרחוב בן- יהודה לחנות "ליטאואר- תווים וכלי נגינה". בחלון הראווה של החנות היו חלילים חומים, לבנים ושחורים, שני כינורות וערימות של חוברות עם כל המנגינות בשביל אלה שיודעים לקרוא את שפת התווים. זאת היתה חנות קדושה. הרגשתי את זה מייד. זה בטח מקום יותר קדוש מבית- הכנסת, שאליו הובלתי את סבתא האדוקה והקטנטונת פעם בשבוע.
אמא היתה אומרת בנחרצות, שבית- כנסת זה מקום שרק מביא מחלות. וזה מקום עד כדי כך לא היגייני, שהחיידקים לא סתם מטיילים בו כמו בכל מקום, וגם זה מסוכן, אלא מגיעים בכוונה, כי שם הם יכולים להדביק את כל האדוקים. "ואיך לא? הרי אין שם אוורור בכלל", כך הדגישה בתיעוב אמיתי.
נכנסתי בהיסוס לחנות של ליטאואר עם אבא, שאפילו אחיזת ידו היתה פתאום נחושה.
אדון ליטאואר היה גבוה, צר ומקריח. הוא היה ייקה, והעברית שלו היתה מצחיקה. כשאבא אמר לו, שהפעם בא לא לצורך קניית תווים אלא כדי לקנות פסנתר, אמר ליטאואר במילים של אבא מאתמול: "כן, הגיע הזמן לקנות לילדה פסנתר", והעביר יד מלטפת על החוברות שבהן, ואת זה הרי ידעתי, הסתתרו כל הסונטות של בטהובן וגם המוצרט והבאך, שאותם ניסיתי באצבעות מגושמות על הפסנתר של לאה סקליאר, ומי יודע מה עוד.
כמובן, תרתי אחרי פסנתר. גדול, חום ומעוטר כמו שיש לאביבה'לה. לא היה בחנות פסנתר. זה היה ברור מיד. אולי בחדר אחורי? אבל ליטאואר לא הלך לשום מקום. הוא טיפס על סולם ברגליו הארוכות והדקות, שלף מהמדף העליון מן מלבן קשיח, גדול ומקופל וירד איתו למטה, מנגב שכבת אבק שהצטברה עליו. מה זה הדבר הזה? אמא היתה מתעלפת רק מלראות את הענן שהתפשט בחדר, שלא לדבר על ההכרח לנשום אותו. ואז פתח אדון ליטאואר את מלבן הקרטון, ועיניי המשתאות חזו במשהו שנראה גם מוזר וגם פלאי. על הקרטון היו מצויירים וצבועים בדיוק רב כל הקלידים, לבנים ושחורים. שבע אוקטבות שלמות.
"תתאמני, תתאמני", אמר ליטאואר בחיבה, "בסוף תהיי פנינה זלצמן ותספרי שאצלי קנית את הפסנתר הראשון שלך".
אבא אפילו הוסיף כסף וקנה תיק שחור וגדול, שהיתה לו רצועת חבל כדי לתלות על הכתף. "זה בשביל התווים", אמר.
חזרנו הביתה עם הפסנתר. "אמא תהרוג אותנו", אמרתי נסערת. "זה בטח עלה המון כסף". "תשאירי את זה לי", אמר אבא בקול האחר שלו, שהיתה בו הפעם גם מן היתגרות שובבית.
יום יום, במשך חמש שנים, התאמנתי על פסנתר הקרטון השותק, שלא גרם לאמא כאב ראש, וגם זה היה משהו. ופעם בשבוע חזרתי דרך שכונת מחלול למורה לאה לשיעור בפסנתר האמיתי. וכל לילה היה לי קל להירדם בנחת, משום שאביבה'לה לא הפסיקה עם הסונטות של בטהובן.
בימי שישי, כשהיו מתאספים החברים של אבא ואמא בסלון הקטן, שבלילה הפך לחדר השינה שלהם, ואני הייתי פותחת את הפסנתר שלי ומקישה בשקדנות על האוצר הדומם הזה, הייתי שומעת את אבא אומר לחברים ולאמא: "ששש... תדברו בשקט. שהדיבורים לא יפריעו. הרי הילדה מתאמנת".
