27/11/06

פנים אל מול פנים/ מורן

בוהה במסך, מתלבטת. איזו מילה תבוא קודם, איזו מילה תתאר אותה, כפי שהייתי רוצה שיתארו אותי. מבול של תחושות נופל עליי, אכזרי מדי התהליך.

מחכה להשלמה.

סוף הקיץ, מבול, השמש שכחה להפציע הבוקר. נותרו עוד כחמישים עמודים לכל הפחות. דמותה צורחת אליי, לא מאפשרת לי לישון בלילות, נואשת, מחפשת את האור בקצה המנהרה.

בעלי קורא לי לפינוקים. הוא מבין שחצות יגיע היום קצת יותר מוקדם, והציפייה לעוד יום שיבוא גוברת עליו. הוא מסתכל לעברי, הפוזיציה לא השתנתה הרבה מהבוקר. גם לא המבט. מבט תקוע בקיר, מחפש את המילה להתחיל את השורה.

"אם רק הייתה לי מילה אחת" חשבתי בקול.

"אולי תתחילי מהאמצע לשם שינוי?"

"עזוב אותי" אמרתי, תוך כדי שנשפתי את שארית האוויר שנחנק בגרוני בשניות האחרונות.

בלאט קמה מן המיטה. מלטפת את כלבלבה העזוב, שואפת עוד מהאוויר של ימי הקיץ החנוקים. בלילה שעבר, כך זכרה בבירור, עשתה את הלא ייאמן. היא ניגבה את האיפור מפניה, ציפתה אותם בקרם שעשוי היה להרוס אותם. הכול כדי לשכוח את הזיכרונות מליל אמש.

בכל דרך אפשרית.

על המראה בחדרה היה רשום באודם "אחכה לך בשלוש". בתנועה ספונטאנית זרקה לכיוון המראה כוס זכוכית שטרם לכן הייתה מונחת על שידתה. המראה התנפצה, ואלפי זכוכיות נזרקו לכול עבר. שום דבר לא חשוב כעת.

נפילתן של הזכוכיות יצרה הרמוניה קולנית, ובעת ירידתה מן המיטה לאסוף אותן ראתה את השתקפותה דרכן. כך נראתה נפשה-  מפורקת, שבורה לרסיסים, עצורה בתוך תוכה ובוערת לשלמות.

ומעבר למראה, במישור דו כיווני עמדה דמותה, הבוחשת בעצביה הקיימים, מקנאה בכל צמח ועלה שמקנאים בה. היא תהתה מה גרם לה שוב ושוב לעסוק במקצוע הזה, שמתעקש מדי יום ביומו להזכיר לה כמה היא אפסית אל מול דמויותיה. פרי יצירותיה הצליחו, כבר לא מעט פעמים, להשתלט עליה. אילו רק ידע בעלה את השיגעונות הנבזיים שלה, סביר להניח היה מתאבד רק מעצם המחשבה של לעזוב אותה. 

הוא העיף לעברה מבט נואש אחרון, ניסה להישמע משועשע עם הלצה מטומטמת.

"עזוב אותי" היא צעקה לעברו, מבלי לדעת שעבורו היה זה הקש ששבר את גב הגמל. הוא כבר לא זכר מה עוד גרם לו להישאר איתה לצד מצבי הרוח המשתנים. הוא אהב את ההצלחות, אלו שנמשכו שבוע. בהן היא נראתה כה נוצצת, מאושרת, מאוהבת עד כלות הנשימה. אך זה כבר לא הספיק, לצד ההצלחות, כיכבו ההפסדים באורך סרט מלא.

הוא הרים את חפציו האישיים, הכניסם לתיק, דבר שהיה משונה כי לעולם לא נסחב עם תיק לפני כן. פעולותיו הראו על לחץ מוגזם ביותר, כאילו נדמה היה כי היקום יבלע אותו במידה ויעז לעשות את הדבר הכואב ביותר עבורו. הוא מישש את סריג הכותנה שהיה מונח על מיטתם. היה לו את הריח שלה. בתנועה מהירה הפיל אותו על הרצפה. הלב צעק לו: "משוגע, אתה הורס את החיים שלך, הישאר עם אהובתך". אך הפעם, לשם שינוי, המודע גבר על הכול, השכל הישר יחד עם האכזבה הקשה והחלומות האבודים עמדו לצידו בביטחון.

"אתה עושה את הדבר הנכון".

הוא לקח את התיק, השאיר מכתב עם מילים בודדות ועזב. אפילו לא אמר שלום. 

חתיכת זכוכית דקרה את רגלה הימנית, אך רק אחרי כמה שניות היא חשה את הכאב. הדם לכלך את רצפת הבית ואת השטיח החדש שקנה ליום הולדתה. הכול מדמם בסוף. היא הביטה בכלים הפזורים בכיור, בשאריות האוכל שכוסו בחרקים מהעולם התחתון. המבט הזכיר לה, כמה היא לא שייכת לעולם הזה יותר.

©   כל הזכויות שמורות ליוצר.

*  סיפור זה נוצר בהשראת ספרו של מייקל קנינגהאם- "השעות".