בפתח החדר פינת הצצה,
ביום היא שוממת בלילה הומה,
באור ישנה היא בחושך ערה,
הכל היא הופכת! פינה מוזרה..
וכך למשל כשהולכים כבר לישון,
קורצת פינה מין קריצה לדובון,
אז דב מתהפך על צדו ולוחש,
מרב לפינה חושי! בואי נלך.
מרב זו שובבת פרחחת קטנה,
אין צורך אותה להעיר משנתה,
שוכבת, מוצצת, שמיכה על גבה,
האם ישנה היא? לא, לא, היא ערה.
זהבה ופילי שם על הארון,
מזמן ישנים הם בצד הסוסון,
רק דובי עוד ער מזרז ולוחש,
מרב, לפינה חושי! בואי נלך.
פוקחת אז עין מושכת שמיכה,
נועלת היא נעל אחת של אמה,
הכר, הדובון, הבובה בידה,
שמיכה היא גוררת ביד השניה.
וכך מחשבת חישוב אחרון,
האם להעיר את שוכני הארון,
ממילא אין זמן הדובון לה לוחש,
מרב לפינה חושי! בואי נלך.
כך נעל פוסעת על פני הרצפה,
סוגרת הצעד כף רגל קטנה,
כבר שומע האב שומעת האם,
קולות מוזרים מחדר שכן.
לכי לישון, לכי שובבת,
אמא יד כבר מנופפת.
מתנפחת כל כולה, מצביעה אל הפינה.
אוי לך אוי לך אם תציצי,
אוי לך אם אותי תכעיסי.
ארורה זו הפינה! אב רוטן מן הכורסא.
אך אין מי שישמע
הדובון הוא כבד אוזן,
ומרב? עם עצמה עסוקה
בכל אופן,
פוסעת הולכת הישר
לפינה,
כאילו דבר לא שמעה
לא קלטה.
וכך סתם פתאום בלי שום כל כונה,
רואה זו מרב את צלה בפינה,
וצל הבובות והכר השמיכה,
צלה מבליעים בכל פסיעה ופסיעה.
נחרדת הבת מה זה שם על הקיר?
כהה וחיוור וגם אף לו של פיל.
צורה של מברשת קומקום של מטבח,
רוקדים על הקיר, בפינה, אוי! אברח!
נסוגה אחור וביד לה דובון,
על קיר אף של פיל כבר הופך לשפיפון,
צורה של מברשת זו היא מדורה,
קומקום של מטבח זו מרב בכבודה.
הלכה ועמדה, נבהלה הילדה,
קפאו לה רגליה כולה חלחלה,
נפלה הבובה נשמטה השמיכה,
על קיר הצללים חגגו, הילולה.
אוי איזה מן קיר! מה קרה לפינה?
אולי כך כדאי שאשוב למטה,
אך דובי אליה רומז ולוחש,
מרב, הבלים! לפינה יש לילך.
עוזרת אז עוז זו מרב הקטנה,
בובה מרימה כבר גוררת שמיכה,
שוב נעל פוסעת על פני הרצפה,
דובון מחייך, כן, הולכים לפינה.
מרב, כר דובון ובובה ושמיכה,
עומדים בפינה מציצים הצצה,
כבר רואה זאת האב, רואה זאת האם,
אויה! הם קוראים, היא תעיר עוד הבן.
לכי לישון, לכי שובבת,
אמא יד כבר מנופפת.
מתנפחת כל כולה, מצביעה אל הפינה.
אוי לך אוי לך כי תציצי,
אוי לך כי אותי תכעיסי,
ארורה זו הפינה! אב רוטן מן הכורסא.
כבר יש מי שישמע,
הדובון הוא חד אוזן
ומרב? עם עצמה עסוקה
בכל אופן,
פוסעת הולכת הישר
למטה,
כאילו דבר לא קרה
לא ארע.
עמד לו אז דוב ואימץ מחשבה,
קימט את מצחו וחשב והגה.
כיצד מבטלים מן גזרה שכזאת?
ראשית יש לשקול, לתכנן, לעשות.
אך עד שחישב דובי עד שהגה,
צנח הוא פתאום אל חיקה של שמיכה,
נרדם ההוגה, המתכנן, החושב,
נרדם, בלי שלום למרב, בלי מוצץ..
פתאום, סתם פתאום מצלצל השעון,
בים בום בים בים בום,די לישון! די לישון!
מוציא הלשון בכל בים בכל בום,
יצור של שעון, ובחדר שאון!
התוף מתופף פין פינה לפינה,
צילה ציל צי-לה שרה בובה צילה.
תבת נגינה ופסנתר של הקוף,
פוצחים בנגינה מטורפת כזאת.
זאביק כבר קם הוא מעיר את מרב,
ודובי כועס על חלום שפרח,
אך כבר מתהפך על צדו ולוחש,
מרב, לפינה חושי! בואי נלך.
הולכת מרב אחריה בא אח,
פמליה שלמה כאן עוברת בסך,
דובון, כר, שמיכה ומוצץ ובובה,
פסנתר ולולין איזה מין תהלוכה!
באים לפינה לפינת הצצה,
ממנה לחדר פורצים בתרועה.
כבר שואג לו האב, צועקת האם,
חיזרו! מאימים על הבת על הבן.
לכו לישון! לכי שובבת,
אמא יד כבר מנופפת,
מתנפחת כל-כולה, מצביעה אל הפינה.
אוי לכם על כי תציצו,
אוי לכם אותי תכעיסו,
ארורה זו הפינה! אב רוטן מן הכורסא.
כבר יש מי שישמע,
הן האח הוא חד אוזן.
ומרב? עם עצמה עסוקה
בכל אופן,
הולכת, נרדמת היא כבר
במטה,
זאביק, דובון ושמיכה
בצדה.
בפתח חדרנו פינת הצצה, ביום היא שוממת
בלילה הומה,
באור ישנה היא בחושך ערה, הכל היא הופכת!
פינה מוזרה..
