בעקבוֹת הכֶּתֶם שנשאר על הקיר

והנה את מוצאתותו יותר גדול - מתפשט - על כל הקירות - עלינו -

מענין מה שכתבת

וּבְכֵן-מָצָאתִי-אוֹתוֹ-גְּדָל-מְמַדִּים-עֲנָק-הִתְפַּשֵּׁט-עַל-כָּל-הַקִּירוֹת-עַכְשָׁו-עָלֵינוּ

.

לא "מישהו" אלא הַדּוֹבֵר עצמו (כתוב בגוף ראשון), אביה אהובה. 

ו-זֶה-לא-סתם-כתם ...

אני קוראת אֶת מה שמעלים בחו"ל עלֵינו ומרגישה זוועה.

איך אנחנו מייצרים ומייצאים אנטישמיוּת. בכמויוֹת.

תודה רבה-רבה-רבה על תגובתךְ, אביה, חברה יקרה לי מאוד.

<לב>

רבקה

---

<לב> יום אהבה ורוךְ לךְ, אביה, אהובה. <לב>

זועק - הכתם הגדול של דוד אבידן הלך והתעצם. תודה רבה לך רבקה היקרה, ערב טוב. אני מבין שזה קשור למצב הבטחוני של היום. 

מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ - בָּהִיר מִדַּי).

אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר. (דוד אבידן)

את הכתם שנוצר גם על ידינו כנראה לא ניתן להסתיר לא במכונת יריה ולא במילים.

תודה רבקה יקרה על השיר הקצר המעורר מחשבות רבות לגבי התנהגותנו כאן ועכשיו.

יום רגוע ושקט

שמוליק

כזה הוא הכתם על הקיר, אי אפשר להעלים אותו.

גם אם נסייד את הקיר, הכתם ישוב ויצוץ.

ואנחנו לא יכולים להסיר את העיניים  מהכתם

ולא יכולים להסיר אותו מהקיר.

קשה להיות סגורים בחדר שכתם הולך ומתפשט וגדל על הקיר ועובר לכל הקירות...

מחבקת אותך רבקתי, את יכולה לטמון את פניך בגופי ולא תראי את הכתם.

אוהבת מאד

נורית.

<לב> <לב> <לב>