סיפורים
"גילדה"
בדיוק כשהחלטתי להתקפל ולסגור את החנות, ראיתי אותו מתבונן בחלון הראווה. השעה הייתה שמונה בדיוק, בשעה תשע מחכה לי "גילדה" עם הפופקורן שקניתי מבעוד מועד לצפייה מושלמת, בסרט האהוב עלי מכל.
"ערב טוב" הוא נכנס לחנות. כנראה שלא סגרתי את הדלת במפתח, חשבתי לעצמי, מזל שלא סגרתי את הדלת... לחנות המתנות נכנס גבר גבוה מרשים בחליפה, כתונת צחורה, בלי עניבה. עורך דין או רואה חשבון...
"ערב מצוין" עניתי בחיוך מבויש. משום מה הרגשתי כאילו הוא קורא את מחשבותיי. משערת שהאדמתי כי התחלתי להרגיש שחם לי נורא למרות שלא כיביתי את המזגן וכל היום קפאתי מקור. הוא הסתובב בחנות מבטו עובר בין המדפים וביני לחילופין. את גילדה אני מכירה בעל פה, גבר כזה לא נכנס לחיי בכל יום. הרגשתי בסרט והחלטתי שמהסרט הזה אני לא יוצאת כל כך מהר... "אפשר לעזור לך?" הצלחתי להציע למרות ההתרגשות שהציפה אותי ללא הסבר הגיוני. הוא בסך הכל בא לקנות מתנה ואני כבר עושה מזה סיפור אהבה. לא סתם אני לומדת קולנוע. כמה אני אוהבת להרגיש בסרט...
"האמת שאת יכולה. אני מחפש מתנה." מה אתה אומר מן הסתם זו חנות מתנות, לא חשבתי שאתה מחפש מכנסיים...
"באמת?" לא יכולתי להתאפק.
"כן" הוא חייך "זה לאישה, בערך בגילך, מה את אוהבת פה?"
"אני? אני עוד לא אישה!... אבל אולי תיתן לי יותר פרטים?" ואז ראיתי סימן של טבעת על אצבעו. הוא היה שזוף, כנראה חזר מסקי, לא הייתה לו טבעת על האצבע אבל היה שם פס לבן, כמה עצוב. קצב פעימות לבי חזר לנורמלי וגם המזגן חזר להקפיא אותי. אין מה להתרגש, הבחור נשוי ואני עם נשואים לא מסתבכת.
"סליחה, לא התכוונתי להעליב, את נראית מאוד צעירה... אז, מה את אוהבת בחנות הזו...?" המבטים שלו לא היו תמימים. אפילו אני הנאיבית הבנתי טוב מאוד שהוא מעוניין בי... איך הוא מעז...
"אני אוהבת פה המון דברים אבל האישה שלך אולי לא תאהב מה שאני אוהבת!" "ובכל זאת?"
"את הצמידים המדהימים האלה אני הכי אוהבת פה, אבל לא שאלתי באיזה תקציב ואולי גם לאיזה אירוע?" הוא המשיך לחדור לנשמה שלי עם כל רגע שעבר והמיס כל חלקה טובה של בטחון. שוב התחיל להיות לי חם והרגשתי איך כל הגבולות והחוקים החקוקים בסלע שלי מטשטשים, נמחקים לדף חלק בו הכל צפוי והרשות נתונה...
"יש צמיד שאת מעדיפה? צבע מסוים?" הוא שאל ולא הוריד ממני את מבטו. הרגשתי עירומה, חשופה, נתונה לחסדיו...
"אני כרגע בתקופה הוורודה של חיי. אני אוהבת את זה עם הוורוד והירוק. שילוב יפיפה בעיני, מה דעתך? היא עלולה לאהוב את זה, האישה?" הוא חייך. "אפשר באריזת מתנה, או שאולי מאוחר לך מדי?" פתאום הצטערתי שהייתי כל כך החלטית. אפשר היה למשוך את זה עוד קצת...
"ודאי שאפשר, גילדה כבר יודעת שאני מאחרת, ובכלל העיקר שאגיע להופעה שלה במועדון..." לקחתי את הצמיד והתחלתי לעטוף אותו לאט לאט נהנית מהמבטים החודרים שלו. הרי לא יצא לי מזה כלום אז לפחות אהנה מהפנטזיה... מהאפשרות... אם הוא לא היה נשוי נראה לי שזה היה ממשיך לבית קפה ונגמר אצלי או אצלו בדירה, לעוד כוס קפה כמובן, כי אני הרי לא נכנסת למיטה בערב הראשון בשום מקרה! כמה נעים להפליג על כנפי הדמיון...
"הופעה במועדון?, את מופיעה?" חייכתי,
"גילדה, אתה יודע יש לה את ההופעה שהיא נותנת במועדון. אתה לא מכיר את הסרט גילדה?", הוא לא הוריד ממני את המבט מעביר אותו בין אצבעותיי לבין עיניי, שפתיי, ממש יכולתי לחוש איפה הוא מסתכל בכל רגע ורגע. מבטו כמו קרן לייזר צורב כל נקודה בה הוא נוגע. כמה חודר יכול להיות מבט וכמה משמעות הוא יכול לשאת. אם ככה הוא מסתכל עלי, והוא טרח להוריד את הטבעת... כנראה שהוא ממש ג'יגולו החתיך המהמם הזה. האמת הוא לא היה יפה במיוחד אבל אני, יש לי חולשה לגברים בחליפות...
"האמת שאני לא מכיר את הסרט הזה ואני חובב קולנוע דווקא, עם זאת לפי השם זה אולי לא בדיוק הז'אנר האהוב עלי, משהו חדש?" הסתכלתי עליו. המבטים נפגשו ואני התחלתי לקבל אומץ וכוחות על אנושיים. אם ממילא הוא לא רציני אז למה שלא אתאמן עליו...
"סרט ישן ביותר, בשחור לבן. הסרט האהוב עלי והוא משודר היום בערוץ 17. אבל זה לא נורא כי ראיתי אותו כבר המון פעמים..."
הוא נראה מוקסם מאצבעותיי העוטפות ביתר תשומת לב את המתנה שלו. יצא לי מ ד ה י ם. הוא נראה מרוצה.
"את עוטפת מקסים זה המקצוע שלך?" לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק. "נראה ככה הה!? זה משנה משהו?" לא עמדתי בפיתוי... אז מה אם הוא נשוי אם הוא רוצה לשחק באש אז מי אני שלא אשתף פעולה. אחרי הכל זה רק דיבורים...
"לא ממש, אז אם ויתרת על גילדה אולי אפשר להזמין אותך לקפה קצר?" הנה אשר יגורתי בא לי!
"קצר? אם אני מוותרת על גילדה יש לי זמן לקפה ארוך..." שמעתי את עצמי אומרת. מה עובר עלי? איפה החוקים שלי? איפה העקרונות שלי? אני פורקת כל עול...
"בשמחה, שאצא לחכות לך בחוץ בזמן שאת סוגרת את החנות?" הנהנתי והוא יצא. מצאתי את עצמי פועלת כמו רובוט למרות שרק הבוקר דנה הסבירה לי איך סוגרים את החנות. אני בסך הכל עשיתי לה טובה והחלפתי את המוכרת שלא יכלה להגיע היום. כמה חשוב לעשות טובות... ואז קלטתי שאני הולכת לשתות קפה עם גבר נשוי. אני יכולה לבטל, לעשות כאילו אני מקבלת טלפון ולהגיד שאולי בפעם אחרת... אבל משהו בתוכי אמר לי לכי את לא תצטערי, ואני החלטתי להקשיב לו. תוך שלוש דקות הייתי בחוץ, נבוכה אך מרוצה. יהיה מה שיהיה לפחות יהיה לי גבר אחד בחליפה!
"אז איך קוראים לך?" הוא שאל כשהתיישבנו בקפה.
"יוליה ואתה רומיאו?" אני לא יודעת איך הצלחתי להיות שנונה כל כך... הוא חייך. "את רוצה להסביר לי את הקשר? שאהיה בטוח שהבנתי..." עד שיש לי כבר הברקה אני צריכה להסביר אותה...
"אז ככה אני אהיה יוליה ואתה רומיאו ואנחנו נאהב אבל לא נוכל לממש את אהבתנו כי...אתה יודע למה ובסוף נמות" הוא חייך שוב ואני לא הייתי בטוחה בפירוש של החיוך שלו, אז העברתי לו את זה במבט מהנהן שאומר אתה יודע למה...
"אולי תאירי את עיני כי אני ממש לא יודע למה אבל את לעומת זאת אולי יודעת למה." אני? על מה הוא מדבר? אולי הוא חושב שאני תפוסה? המלצרית הגיע והזמנו שנינו אספרסו קצר.
"אתה רואה בכל זאת קפה קצר..." הוא שוב חייך.
"את בטוחה שאת רק מוכרת בחנות המתנות?" חייכתי.
"תפסת אותי אני לא מוכרת בכלל, האמת היא שאני סטודנטית לקולנוע וספרות באוניברסיטת תל אביב. רק עשיתי טובה לחברה." הוא נראה שמח לשמוע את הבשורה. "ומאיפה את יודעת לעטוף מתנות כל כך יפה?", "זה כשרון טבעי..." חייכתי בגאווה. "יש גם דברים שנולדים אתם, לא?" הקפה הגיע והדלקנו שנינו סיגריות.
"אז עכשיו ספר לי את הסוד שלך כי הקפה קצר והשיחה מרובה..."
"את בטוחה שאת רוצה לחשוף את כל הסודות כבר מעכשיו?" האמת, לא הייתי בטוחה, מצד שני רציתי לראות שהוא ישר איתי. רציתי לדעת למה אני נכנסת ולא לומר אחר כך לא ידעתי. רציתי להיות מפוכחת כי הרגשתי שאני מלבישה על החליפה המהלכת הזו יותר מדי פנטזיות וזה יעלה לי ביוקר. הנהנתי. כמה מתח עבר בינינו רק במבטים. לא ממש הכרתי את עצמי באותם רגעים...
"קוראים לי רון והאמת שקורה לי פה דבר מאוד מוזר. אני לא אני ואני לא מכיר את עצמי. ואת?" אני מרגישה בדיוק כמוך
"אני שירה ואני מרגישה אותו דבר כי... אני לא מתעסקת עם נשואים והנה אני שותה אתך פה קפה. זה לא נחשב התעסקות נכון, כי אני יש לי עקרונות!" הוא הביט בי במבט מחייך כל כולו מחייך ואוהב. מוזר לי להגיד אבל הרגשתי שם אהבה, תשוקה, משהו נעים ועוטף שלא הרגשתי כבר שנים. מה אתה מחייך, חשבתי לעצמי, תגיד משהו. הוא שתק והביט בי כולו זורח. התחלתי להצטער פתאום על ההרפתקה שנכנסתי אליה.
"זה רק קפה וזהו נכון?" חמוד כזה, הוא המשיך לחייך ואני חשבתי על הנסיון שודאי יש לו בדברים האלה ואיך הוא בטח נהנה לראות אותי מתפתלת בגלל כוס קפה... ופתאום הרגשתי שאני לא עומדת בזה. התחלתי לרצות אותו נורא והרגשתי שכדאי לברוח עכשיו לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי, עדיפה לי הפנטזיה של גילדה, מהסרט שאני חיה פה.
"טוב, תודה על הקפה אני משערת שאתה מזמין, אני בעצם חייבת ללכת אז... היה נעים מאוד רון" אספתי את חפצי וקמתי תוך שאני מושיטה את ידי ללחיצה. "שירה" הוא לחץ את ידי ותוך כדי הושיב אותי בחזרה. "שירה יש פה אי הבנה קטנה. אני לא יודע איך הסקת שאני נשוי. אני לא שירה," הוא אמר מבלי לעזוב את ידי ותוך כדי הוציא בידו השניה את המתנה שקנה אצלי מכיסו והגיש לי אותה. "אני רווק בדיוק כמוך ואני חושב שאם תלכי את עלולה להרוס את תחילתה של חברות נפלאה..."
אפריל 2005
