חֲתֻנַּת הַדָּמִים

מוות ביום חתונה 

לבנה צמאה לדם

ולכרות גופות 

וכאן עכשיו מוטלים מתנו מתי תזרח השמש...

יום טוב יקרה 

הטקסים הפגניים האלה, כאז גם היום. ההתערבות של הדת בכל אירוע בחיים. נוקב השיר ומטלטל. 

ועושים ממנה 

כת 

כך זה נראה 

מקלקלים את האמונה 

חיבוק אהובה

כאשר הקרדום עטוף יוהרה שלמונים ונבזות

יבוא הדם

אתה בחרתנו

מכל העמים

ומול ההר

הפכת אותנו

מאספסוף לעם

ומאז כולם

אותנו שונאים 

ואותנו הורגים

ובנינו מתים

מוטלים לפנינו.

שיר מטלטל כתבת רבקה יקרה, מעם נבחר הפכנו לעם שנוא לאורך הדורות. עד מתי תאכל אותנו חרב בשם הדת ואלוהים.

יום מבורך 

שמוליק

"הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה..."

כך כתב חיים גורי על חבריו שנפלו.

ואלתרמן כתב על הילדים שנרצחו בשורה

"כי אתה בחרתנו מכל העמים

ליהרג מול כסא כבודיך..."

אז, רבקתי היקרה

איך אפשר ליצור את הטכס עתיק היומין

מי יעמוד שם תחת החופה?

ילדים רצוחים או חיילים שנפלו?

מול קבר טרי נושא חזן צבאי קולו

אל מלא רחמים...

.

נוריתי יקירתי, 

מה שכתבתי הוא שיר מחאה על "החתונה" של הדת עִם המדינה,

שלאחרונה מורגשת ביתר שאת. בטקסט לעיל, הדת והָעָם

עומדים תחת החופה. (הרי תוצאוֹת הבחירוֹת = בחירוֹת הָעָם 

אפשרו אֶת החתונה-חופה הזאת.)

מעשהו של האל הקדמון הוא ה-7 באוקטובר, וההמשך - גם 

אַתְּ מכירה אותו ... 

"חתונת הדמים" הוא מחזה של פדריקו גארסיה לורקה, ממנו

לקחתי אֶת השֵׁם, אֶת הלבנה צמאת הדם, ואֶת המוות, המיוצד

ע"י חוטב-עצים. (אצל לורקה, הלבנה מבַשרת מוות.)

התפתיתי לסיים בשורה "בצידי הדרך מוטלים מתינו" (באב

אל וואד, חיים גורי), אבל הסתפקתי ב-"מוטלים מתינו" בלבד.

אני מקווה שהסברתי והבהרתי, נוריתי יקירתי. 

ואני מקווה שברור לךְ מה היה מצב-רוחי כשכתבתי.

תודה רבה-רבה-רבה על תגובתךְ, 

חיבוק ונשיקוֹת שלוש, 

שלךְ, כל עוד, <לב>

רבקה

---