שליחות מלאכית

"אל תחפש אדם כמלאך כי לא תמצא אדם כמלאך

אך אם תחפש אדם כאדם – אולי תמצא מלאך" (אנונימי)

פרק שלישי – שליחות מלאכית

שקט שרר במסדרונות בית הספר. נקישה נשמעה על דלת הכיתה. "את לא רוצה ללכת הביתה?" נשאלה השאלה. "אנחנו סוגרים את בית הספר" ציין אב הבית שבא להאיץ בי שאסיים את עיסוקיי. יצאתי מהכיתה. ודאי נשארתי אחרונה, חשבתי. התחלתי לפסוע לכיוון דלת היציאה. בקצהו השני של מסדרון בית הספר סמוך לדלת הבחנתי בנעמה. אישה צנומה, נמוכת קומה, שיערה קצר ועיניה המחייכות, שופעות טוב לב. נעמה הייתה מורה בבית הספר. בפרק הזמן שבו הכרתי אותה, התרשמתי מאוד מתכונותיה האציליות. היא כונתה בפי כל: "מלח הארץ". מושג שניתן לאנשים שתכונותיהם נדירות בהשוואה למצוי בעולמנו, אולם התכונות שהרשימו אותי ביותר היו: יכולתה להפיק את הטוב שבכל אדם ובכל מצב ורגישותה הרבה לכיבוד הפרטיות של כל אדם כולל שלה עצמה. הרהרתי בזכות שנפלה בחלקי לעבוד לצידה של נעמה במהלך שנת עבודתי הראשונה בבית הספר ולהכיר אישיות כדוגמתה. אך עד עתה,  היחסים בינינו, התבססו על יחסים מקצועיים בלבד. פסעתי לקראתה. משהבחינה בי נעמה, חייכה חיוך רחב - לא שואלת למעשיי. "את הולכת הביתה?" שאלתי. "כן" השיבה נעמה. "איך את מגיעה הביתה?" שאלה, "אני נוסעת באוטובוס" – השבתי, "האוטובוס מגיע עד למקום מגוריי. יצאנו לכוון החניה שבה חנתה מכוניתה. "האם אוכל לנסוע איתך עד לתחנת האוטובוס?" שאלתי, מאחר והתחנה הייתה ממוקמת כעשר דקות מרחק הליכה מבית הספר. "ודאי" ענתה נעמה והוסיפה: "אני לא ממהרת כלל ואשמח להסיע אותך גם עד ביתך". זוהי נעמה – יכולת נתינה בלתי נדלית. הודיתי לה מעומק ליבי על הצעתה הנדיבה ביודעי שלא היה זה כיוון נסיעתה, אך הייתי גם עייפה מדי מכדי לסרב לה, ואולי רציתי לנצל את ההזדמנות ובמהלך הנסיעה להעמיק את היכרותי איתה?

"איך את מסתדרת בבית ספר?" שאלה נעמה, עיניה הכחולות מקרינות עניין אמיתי. מבלי שאוכל לשלוט על אמרי פי, פרצו להפתעתי המילים בשטף, ללא שליטה, כאילו היו עצורות שם זמן רב ורק המתינו להזדמנות הראשונה שבה יוכלו לצאת. "אני לא יודעת איך אני מסתדרת" השבתי. "אני מרגישה שאני פועלת כמכונה ששורדת, מנסה להבין מה מניע אותי לקום כל בוקר... אני אוהבת את עבודתי אך לא מצליחה לחוות את השמחה וההתלהבות שהנחו אותי לבחור במקצוע ההוראה." לא הייתי מודעת לעוצמת הכאב שנצבר בתוכי -  הדמעות זלגו על לחיי. מופתעת מעוצמת רגשותיי ושטף דיבורי, התנצלתי על כי שטחתי בפניה את צרותיי. היא הגישה לי ממחטת נייר למחות את דמעותיי. שתיקה. בזהירות, תוך שהיא בוררת מילה מילה אמרה ברוך:"צר לי לשמוע על איך שאת מרגישה. על פי עבודתך בבית הספר, לא ניתן לחוש כלל בכל מה שאת חווה, ודעי שזו מעלה גדולה." כמו שאמרתי: יכולתה להפיק את הטוב שבכל אדם.

אט אט נרגעתי והתחלתי לחזור לעצמי. הודיתי לה על הסבלנות וההקשבה והתנצלתי שוב על כי נאלצה לספוג את עוצמת רגשותיי.

נעמה השתהתה מעט. הרגשתי שהיא רוצה להמשיך את דבריה, משתהה, שוקלת בינה לבין עצמה כיצד לומר את דבריה כך שחלילה מבלי משים לא תפגע בי. "ישנה מרפאה רוחנית שמטפלת בנפש האדם – הילית - היא מתגוררת בדרום הארץ. הרבה מטופלים טופלו אצלה והיא הצליחה לשנות את חייהם לטובה. אולי תנסי לקבוע איתה פגישה?"

"מרפאה רוחנית?" חשבתי, "מטפלת בנפש האדם??" לא הבנתי כלל למה נעמה התכוונה, אך גם לא ניסיתי להבין. לא ביקשתי לברר פרטים נוספים, רק הודיתי לה על העצה. לעת עתה, עוד לא הייתי מוכנה לפעול לשינוי המצב. לשם כך נדרשו עוד מספר חודשים מייסרים וכואבים ו"סימנים" נוספים, אולם הייתה זו נעמה שפתחה בפניי את הדלת, שתוביל אותי מאוחר יותר לשינוי הרב שיחול בחיי....