אני די ממוצע. עושה דברים כמו כולם, אוהב את מה שאוהבים כולם, אוכל מה ש.. נו אתם מבינים.
פעם הרגשתי לא בנוח עם זה. בכול זאת, כל אחד מיוחד. גם אני אמור להיות כזה. רק שבינתיים הייתי כמו כולם. לא, לא הייתי עם כולם שמשתייכים למיוחדים. הייתי עם הכולם שהם לגמרי כמו אחרים.
אז ניסיתי לבלוט בכול דרך שהיא. לעשות משהו שונה. משהו שאחרים לא עושים. למשל, לאכול ביד שמאל. אבל אחרי עשרים נסיונות שהכף עם מרק הגיעה לכל מקום על הפנים שלי, אפילו אוזניים והשערות, הכירה מקרוב את הבגדים וקצת נחתה על מפת השולחן, החלטתי להיכנע - הדבר לא הצליח לי במיוחד, התלכלכתי ממש כמו ילדים. שוב כמו כולם.
אחרי מחשבה ממושכת הבנתי שפתרון נמצא בנסיעה להודו לטיול הרפתקאות. אבל אחרי שהגעתי למקום הכי נידח ופגשתי שם חצי ישראל, הבנתי שגם בזה אני כמו כולם.
אז התמרדתי, הרגשתי הכזבה מרה על הכל. גם על ממשלה. למה? כי בכול דבר רע תמיד אשמה ממשלה. התחלתי להביע זלזולי בה באוזני כל אחד שהיה מוכן להקשיב לי. אבל מהר מאוד גיליתי שבזה אני לא שונה מכולם. רק שלי היה וותק נמוך מאוד בהבעת זלזול וכולם רק צחקו משלומיאליות בה עשיתי זאת – הממשלה על הפנים, ממשלה גרועה מאוד. כן, ברמת הזלזול לא הצלחתי להגיע לרמה של כולם. אבל גם להיות מאוד מאוד מתחת לרמה הנמוכה של הבוז, גם זה לא דבר נעים.
אז התחלתי לכתוב בלוג על מר גורלי שנכפה עלי. עד היום לא הצלחתי להבין את הביטוי הזה – מר גורל תמיד נכפה, הרי הוא לא יכול להיות פרי רצונו של אדם עצמו. אבל בכול זאת המשכתי לכתוב על הנושא בלי הבנה - גם זה ממש כמו כולם). רק כאשר כתבתי בבלוג על חוסר הבנתי על מר גורל שנחפה וקיבלתי תגונות מעודדות לכך, חשבתי שעליתי על הגל הנכון ומעכשיו אכתוב ררק על זה כדי לטבלט. אבל אחרי שבשבוע העשירי שוב לא הזכירו אותי בשום תכנית טלויזיה, עיתון או אפילו סתם בלוג של תלמיד, הבנתי שגם הפעם אני לא הגעתי למטרתי. כותב בלי קוראים. ממש כמו כולם.
יום אחד כל זה השתנה בפתאומיות. בדרך כלל אני אוהב לאכול בשר, דגים ולשתות חלב. מכון סקר לאומי פרסם סקר של כמות המוצרים האלו הנצרכים בשבוע בממוצע בישראל. שש ביצים, שני קילו בשר וליטר חלב לשבוע. בדיוק כפי שאני אוהב לאכול. שלחתי להם מכתב שנתונים שלהם מתאימים בדיוק עד לביצה האחרונה למה שאני משתמש.
כתבתי מייל ושכחתי. כמו כולם. רק שאחרי כשבוע קיבלתי מכתב מלשכה לסטטיסטיקה שהם בחרו בי כמייצג צרכנות ישראלית. הם ישתמשו בי בתור הישראלי הממוצע כדי לנבא את עתיד כלכלת ישראל. אפילו שלחו לי תעודה "הישראלי המיצג".
לא יודע איך זה נודע לאחרים, רק שאחרי שבועיים הגיע אלי עיתונאי. הוא היה ממקומון שלנו ורצה לראיין אותי. הוא שאל אותי איך זה להיות איש ממוצע. לאורך התחקיר הרגשתי קינאה במבטו, ופתאום חשתי גאווה להיות ממוצע. למה לא? אם אנשים אחרים חושקים במשהו שאין להם, משהו שיש רק לי. למה לא להרגיש גאווה?
מאז חיי השתנו. קראו לי לראיון בארוץ שני בטלויזיה, בעיתון הארץ הכינו עלי כתבה. שמעתי שעוד מעט מתחילים להכין סרט עלי, רק נשאר למצוא שחקן ממוצע שיגלם אותי.
בערך באותו זמן גם נודע לי על התחרות "הישראלי הממוצע". היא הועלתה במקום שתי תכניות ריאליתי שירדו מגדולותן - האח הגדול ועוד משהו שאני לא זוכר את שמו. יכול להיות שזה היה "האח הקטן", אבל אני לא בטוח.
בתחרות "הישראלי הממוצע" כמובן ניצחתי. איך לא? הרי אני בן אדם הכי ממוצע שיש. אחרי הזכייה, כמות הראיונות בעיתונות וטלויזיה גדלה עד מאוד. נהייתי מפורסם ביותר. ברחובות היו מבקשים ממני חתימה. בעבודתי קיבלתי קידום שלא ביקשתי. חיי השתנו. התחלתי להפנים שלהיות ממוצע זה בהחלט טוב.
אבל טבעם של דברים טובים להשתנות ויום אחד, בלי שום הזהרה ביטלו לי את הראיון המתוכנן בטלוויזיה. ברגע שנודע לי, התקשרתי בזעם למזכירת המחלקה האחראית לסלבס. בדרך כלל היא הייתה מדברת איתי ביראת כבוד, קצת בלחש. אבל הפעם היא דיברה בקול רגיל, לא רועד מהתרגשות. היא הסבירה שביטלו לי את הראיון בגלל שהפסקתי להיות הישראלי הממוצע. אני כמובן התרעמתי, מה פתאום, אני לא השתניתי, איך יעולתי להפוך ללא ממוצע. היא רק ענתה שסקרים אחרונים הראו שאני נהיתי יותר מדי מפורסם. נכון שגם בזמנים שכל חודש מתפרסמים אלפי אנשים, הידוענים שמזכירים אותם רק פעמים בודדות יכולים להיות מפורסמים ממוצעים. אבל לא אני. אני הוזכרתי כמה פעמים לשבוע כמה שבועות ברצף. לא, את המפורסמות שלי אי אפשר לקרוא כממוצעת. זה אומר שאני הפסקתי להיות ממוצע. וזה אומר שהטלויזיה כבר לא מעוניינת בי או בממוצעתי שבעצם איבדתי אותה.
חרקתי בשיניי ולא אמרתי כלום. ואז היא הוסיפה משהו שהרגיז אותי במיוחד. היא אמרה שלו הייתי כמו כולם מתבכיין על מה שהטלויזיה עשתה, אז אולי הם היו חושבים לבדוק שוב את ממוצעות שלי. אבל אפילו לא טרחתי להתנהג כמו כולם. והיא טרקה לי את הטלפון.
שבוע הייתי בדיכאון. רק שבוע כי הגיע אלי חבר והודיע שיש לי סיכוי לחזור לחדשות. הוא הסביר שיש תחרות שלא שמעתי עליה, אבל אני חייב להשתתף בה. כך קרה שניצחתי ב-"הישראלי הממוצע לשעבר". הטלויזיה כאילו לא שכחה אותי בכלל. הם הגיעו עם חיוכים כתמיד, מזמינים אותי לראיונות שונים, אפילו הציעו להנחות באחת מתי תכניות: "ממוצע שולט" או "ממוצע לשלטון"הם לא החליטו על השם, כי הייתה בעיה עם שניהם – התברר שהממשלה הוציאה זכויות יוצרים על השימוש במשפטים אלו.
אבל אחרי זמן מה שוב הפסיקו להזמין אותי. הפעם הסבירו את זה בכך שאני כבר לא ממוצע לשעבר. כי אני הרבה יותר לשעבר מאשר ממוצע.
אז הלכתי להשתתף בתחרות "הישראלי לשעבר הממוצע". אבל הפסדתי כי לא ירדתי מישראל ולא נכון לקרוא לי "ישראלי לשעבר".
אז ניסיתי את מזלי בתחרות "לשעבר ממוצע". מתברר שיש גם דבר כזה. זאת תחרות בינלאומית בכלל.
הצלחתי לנצח בה ברגע האחרון. הכול בגלל שכמות החברים שלי בפייסבוק, 1597, נהיתה הכמות הממוצעת החדשה שנקבעה בעולם כולו בדיוק ביום התחרות.
ושוב אנשי הטלויזיה והעיתונים באו אלי כאילו לא קרה כלום, חברים הכי טובים שלי. ושוב הופעתי על דפי עיתונים אינטרנטיים ועל מרקעים. אפילו על צגי מחשב הופעתי אחרי שקבוצת בלוגרים ראיינו אותי.
ושוב, אחרי שבוע הפסיקו להזמין אותי כי סקר חדש הראה שהכמות הממוצעת של חברים בפייסבוק הגיעה ל-1780, לכן הפסקתי להיות ממוצע. לצערי אין תחרות עבור "מתחת לממוצע".
אבל לבסוף נכנסתי לספר הגינס בתור "הישראלי שהיה ממוצע הכי הרבה זמן לפני גיל של 19". יש סיכוי שאני אחזיק בתואר הזה עוד הרבה זמן, כי זה כל כך נדיר שמישהו עד גיל 21 יהיה ממוצע. אולי פעם זה היה כך, אבל היום, עם האפשרויות כל כך קלות להתפרסם, מעטים נשארים בתחום הממוצע.
היום אני לא מופיע בשום מקום. רק על הדגל שלי שהוצאתי לזכר הימים הממוצעים שלי, דגל שעליו בצד תמונתי כתוב באותיות זהב גדולות: בינוניות חוגגת.
