"תמונה למכירה באלף לירות", כך צעקנו מידי יום אני ואחותי בת הארבע, כאשר ישבנו על הנדנדה שהייתה תלויה אצלנו בחצר. תוך כדי מעוף הנדנדה היינו יוצרות תמונה. כל פעם תמונה אחרת. בתמונה אחת אנחנו עומדות על הנדנדה כשכל אחת מרימה רגל הצידה, כמו שתי רקדניות. ובתמונה אחרת - אחותי יושבת על כתפי הקטנות גם כן, אני בקושי סוחבת אותה אך בכל זאת צועקת בקול חלוש: "תמונה למכירה באלף לירות". והייתה התמונה שאחותי אהבה יותר מכולן, את התמונה בה היא יושבת על ברכי, ביד אחת אני מחזיקה את החבל וביד השנייה אני מחבקת אותה. היא סמכה עלי, אחותי, ידעה שאני אחזיק אותה חזק. ידעה שלמרות שאני לא כל כך טובה אליה, אני לא ארשה שיקרה לה משהו רע, תמיד אשמור עליה. וכאשר אימצתי אותה חזק אל גופי כדי שלא תיפול, לא הייתה מאושרת ממנה.
את הנדנדה הנהדרת הזו התקין לנו אבי מחבלים פשוטים שתלה על עמודי חבלי הכביסה אצלנו בחצר. כל יום אחר הצהריים היינו באות להתנדנד בנדנדה.
בזמן שאנחנו התנדנדנו, נהגה אימי לתלות כביסה. לפעמים הייתה מצטרפת אל השירה שלנו שהדהדה בכל הרחוב. אהבתי את הרגעים האלה בהם אמא שלי הצטרפה אלינו בשירתה, הכביסה הנקייה נערמת על כתפה, ופניה שמחים ומאושרים למראה בנותיה, שברגעים אלה שכחו כל ריב ומדון ביניהן.
הנדנדה הזאת הייתה בשבילי גם מקום מפלט. ברגעים מיוחדים הייתי באה אליה לבד, כדי להירגע ולהפיג את הכעס שנצבר בתוכי במשך היום, כעס של ילדה בת שבע.
הייתי באה בשעות הערב המוקדמות, מתנדנדת להנאתי. גבוה, בלי פחד, רוח קרירה הייתה מבדרת את שערי, ובכל פעם שהנדנדה חזרה ממעופה, הרגשתי את ליבי פועם בהתרגשות. השמש בשעה זו שקעה במערב לאיטה והערב ירד, ורק אז הייתי קמה ונכנסת הביתה.
אחר-צהריים אחד, אחותי ואני התנדנדנו על הנדנדה כמו בכל יום, ואימי כהרגלה ירדה לתלות כביסה. היא עברה מתחת לעמוד עליו הייתה תלויה הנדנדה, לפתע...העמוד נפל על ראשה. אחותי ואני נפלנו על האדמה. אחותי העוותה את פניה כדי להתחיל בבכי ארוך וחזק, אך לפתע ראינו שגם אמא נפלה על האדמה. רצנו אליה דואגות, "אמא, מה קרה?" שאלנו. אמא לא ענתה. היא שכבה על האדמה ולא זזה. משכתי בידי את אחותי הקטנה. "בואי מהר", אמרתי לה, גוררת אותה בכוח, והיא, הקטנה, נגררה אחרי, בקושי מספיקה להדביק את צעדי, בוכה ושואלת "מה קרה לאמא?"
מיהרתי לאבא שלי שעבד בסמוך ובהתרגשות סיפרתי לו את מה שקרה. בריצה מהירה חזרנו שלושתנו למקום האירוע. אבא שפך על אמא מים קרים ונשא אותה לתוך הבית, השכיב אותה על המיטה ורץ למרפאה. ברטה האחות מיהרה להזמין אמבולנס שלקח אותה לבית-החולים. רצנו אחרי האמבולנס מנסות להשיגו, ממאנות להיפרד מאמא, אך הוא נעלם מהר. התחלנו לבכות. לקחתי את אחותי בידי ומזועזעות חזרנו הביתה.
אחותי בכתה ואני ליטפתי אותה. גם אני הרגשתי צורך לבכות אבל הייתי צריכה להיות חזקה למענה, כי הבטחתי לאבא שלי שאני אשמור עליה בזמן שהוא ישמור על אמא שלנו.
"זעזוע מוח", אמר בשובו בערב מבית החולים, "היא תישאר שם כמה ימים." וכך היה.
היו אלה ימים עצובים.
בבית לא היה קל,מלכה, העוזרת של השכנה, באה אלינו לכמה ימים כדי לטפל בנו.
אחותי הקטנה רצתה את אמא שלי ובכתה כל היום. את האוכל שמלכה נתנה לה היא לא רצתה לאכול וזרקה על הרצפה. בלילות הייתה מתעוררת ומעירה אותי.
בבוקר הלכנו לבית-הספר ולגן בלי להגיד שלום לאמא. בצהריים חזרנו לאכול אוכל שלא אמא בישלה. ובערב, ברכת לילה טוב היא רק מאבא.
את הנדנדה שכה אהבנו, אבי הוריד. כבר לא יצרנו תמונות והצענו אותן למכירה באלף לירות. כבר לא היה לי מקום לשבת בו אחר-הצהריים מול השקיעה, כדי להירגע מטרדות יומי. גם שירתה של אימי המצטרפת אלינו, לא נשמעה יותר.
אחרי כשבוע אימי חזרה רזה וחיוורת. שמחנו לקראתה. לאט חזרה לעצמה והבריאה. כאבי הראש שליוו אותה כל חייה הזכירו לכולנו את אותו יום נורא.
