כל החיים מלווה אותך חלום להיות סופר. תמיד קינן בך רצון עז להביע את עצמך, יש לך כל כך הרבה להגיד על החיים. ובכל זאת לא עשית זאת עד כה - תמיד הייתה לכך סיבה. אבל היום באה ההבנה כי הגיע הזמן, ואתה מחליט להתחיל לכתוב מיד. אתה רק צריך להכין את כל הדרוש ותוכל לכתוב.
3000 לפני הספירה
אתה קורא לעבדיך, ומצווה להם להביא לוח-אבן גדול.
שלושה ימים לאחר מכן, הם מביאים ומניחים אותו על יד החדר שלך. אתה בוחן את האבן והצבע שלה לא מוצא חן בעינייך. עם אצבע אתה מורה לעבדים להחליף את הלוח...
שבוע אחרי כן, אתה מגיע למסקנה כי את הלוח-אבן השני אתה הכי אוהב, והעבדים זורקים את השבע הנותרים. למחרת אתה מבין שבעצם אהבת את האבן הרביעית.
שלושה ימים לאחר מכן העבדים מביאים אבן כמו הרביעית, אבל אתה מראה להם שהאבן הזו שונה, לפחות במקום אחד.
כעבור יומיים, כאשר אתה מגיע למסקנה כי האבן הראשונה הכי מתאימה בעיניך, מביאים אותה אלייך.
בבוקר, אתה מסתכל על הלוח, מרגיש עייף מכדי להחליט סופית, ולכן מסכים להישאר עם האבן הזאת. לו רק שיערת שלכתוב זה כל כך קשה, בטח לא היית מתחיל.
אתה מסתכל עוד פעם על הלוח ומבין, שאף אחד לא חשב, כמובן, להביא סתת לאבן, כך שאתה חייב לעשות הכול לבד – אתה שולח עבד לקרוא לעובד אבן מיומן. אחרי מחשבה קצרה, אתה שולח להביא עוד שניים, ליתר בטחון.
כעת הכול מוכן. עם זאת, אתה עייף מדי, ודוחה את ההתחלה למחר.
* * * * *
הגיע הזמן, אבל על מה כדאי לכתוב? תשובה לשאלה זו פשוטה מאוד – ברור ללא צל של ספק, על האיש החשוב ביותר בשביל הדורות הבאים - עלייך. לאחר מחשבה עמוקה זו, בריכת הרעיונות שלך מתייבשת ואתה שולח להביא משורר כדי שהוא יביע את הכול בשיר.
הוא מתחיל במילים: "הו המפואר שבמפוארים..."
ואזמל של הסתת מתחיל לעבוד. אחרי שלושת רבעי שעה, המשורר ממשיך, "היקר לכולם... "
"רגע!" אתה מרים אצבע, "מה זה? אני לא אוהב את השיר הזה! תביאו אלי משורר אחר."
"ומה עלינו לעשות עם המשורר הזה?"
"מה שאתם תמיד עושים עם דברים חסרי תועלת."
* * * * *
לוח-האבן החדש שונה מעט מן הקודם, אבל אתה במלכותיות מסכים לוותר לעבדים שלך על הטעות שלהם. המשורר החדש רוצה לקרוא את הטקסט, אבל אתה פשוט מניף את ידו לעברו, "אתה המשורר. אתה צריך לדעת מה לכתוב."
"זה סיפור על אלוהים על פני האדמה... "
המשורר חצי אומר, חצי שואל את הסכמתך.
אי הוודאות שלו מתורגמת על ידי האזמלים ל-"?". כאשר העבדים נשלחים להביא עוד אבן בכדי לשכתב בלי סימן שאלה, אתה הולך לישון.
* * * * *
שבועיים לאחר מכן, אתה בא לבדוק את ההתקדמות ורואה אותם עובדים על לוח-אבן חדש.
"מה קרה?"
"פסיק אחד לא היה במקום."
אין לך סבלנות לחכות לסוף הסיפור, ואתה נותן פקודה לכבוש שתיים או שלוש מדינות כדי שלא יהיה לך משעמם בינתיים.
* * * * *
אתה מאוד אוהב את הסיפור – המשורר קורא אותו בעצמו, כי אתה לא מבין את כתב יד של סתת-אבן – לכן אתה מצווה לשים אותו מעל הכניסה לחדר שלך.
היות ואין מספיק מקום בשביל זה, הורסים את החדר שלך ובונים אותו מחדש גבוה יותר. שלוש פעמים גבוה יותר.
וכשאתה נכנס לתוכו שלושה חודשים לאחר מכן, אתה גאה מאוד בסיפור שלך.
כמה טוב הוא כתוב!
1000 לפני הספירה
אתה קורא לעבדים שלך ומורה להם להביא את פפירוס ועט מקנה-סוף.
בזמן שאתה מחכה להם, אתה חושב על מה שתכתוב. אבל התשובה לזה פשוטה מאוד – אתה תספר על אותם הדברים שסיפר אביך, ואביו לפניו, וסבא שלו - על הניצחונות שלך. מה יכול להיות מעורר יותר השראה מאשר קורות של החיים שלך!
אתה מתחיל את הסיפור שלך.
מלומד-דת מתיישב ליד השולחן ורושם את מוצא פיך מילה במילה.
אחרי כמה זמן אתה מרגיש עייף ומורה לכותב ההיסטוריה שלך להמשיך בעצמו.
שנתיים יותר מאוחר הוא קורא לך את כל הסיפור ואתה מסכים כי כל זה באמת היה יכול לקרות.
זה באמת סיפור טוב.
1000 לספירה
אתה קורא למשרתים ומורה להם להביא את כל מה שאתה צריך כדי לכתוב.
הם מביאים לך כמה ניירות קלף שהוכן לפני כמה ימים. דרך הדלת אתה רואה אחד המשרתים רודף אחרי אווז. בסופו של דבר, הוא תופס אותו ותולש כמה נוצות מזנבו.
ובכן, הכול מוכן ולבלר מביט בך מבלי לגרוע עין, מוכן לרשום כל צליל שתוציא.
אתה מחליט בקלות על מה יהיה הספר שלך – אתה תכתוב ספר דת.
והנוצה בידו של לבלר מתחילה להתעופף מעל הקלף.
1800 לספירה
אתה מצלצל בפעמון, משרתך נכנס לחדר.
"אלברט, הנה כסף לנייר, נוצות ודיו. לך לחנות בסוף הרחוב ותקנה הכול. מהר, אני מרגיש שהמילים מתחילות לקפוץ החוצה.
בינתיים, אתה חושב על מה לכתוב - רומן, כמובן. אין שום דבר אחר ששווה לכתוב."
אבל איזה סוף לתת לו - טרגי, או טרגי מאוד?
* * * * *
כאשר כל החומרים לכתיבה נמצאים על השולחן, אתה לוקח בקבוק יין אדום ומתחיל לכתוב...
בערב אתה הולך לתיאטרון עם ויקטוריה. והלילה אתה מסיים עם אנה, ללמוד על האנטומיה הנשית ממקור ראשון.
שתי הנשים מביאות לך השראה, ובבוקר אתה ממשיך לכתוב.
כעבור שנה אתה מסיים לכתוב את הספר ומפרסם אותו.
הוא מאוד פופולארי.
כל כך פופולארי, שאחרי כמה ימים אתה משתתף בדו-קרב עם בעלה של אנה, כי הוא משוכנע שאתה מכיר את אשתו בצורה אינטימית מדי.
אחרי עוד שלושה ספרים ושבע דו-קרבים, אחד מהם – הבעלים – הורג אותך בהצלחה.
רגע לפני שנעלמת הטיפה האחרונה של החיים, אתה מבין שאתה סופר אמתי אם גמרת את החיים שלך בצורה כל כך רומנטית.
1950
אתה צועק לאשתך, "מריה, תביאי לי נייר, בבקשה."
ואחרי זה, אתה שוקע בעולמו של בלש פרטי חכם במיוחד, שאומנם עושה המון טעויות, אך בסופו של דבר מוצא פתרון – תמיד, ללא יוצא מן הכלל.
מכונת הכתיבה משמיעה את צליל של ריקוד הנקישות עמוק אל תוך הלילה, וכעבור יומיים, אתה לוקח את הספר המאה עשרים ושבע שלך לעורך.
אתה סופר גדול. אבל אף אחד לא אומר לך "היי" ברחוב כי אתה לא משתמש בשם שלך. אתה לא יכול להרשות את זה - השם האמתי שלך כל כך לא מעניין.
אבל כולם מכירים את שמו של ג'ון – הגיבור של הספרים שלך. כולם אוהבים אותו. הוא כל כך אמיץ ותמיד הולך לו נהדר עם נשים.
היית רוצה להיות כמוהו. אבל אווי, אתה רק סופר.
ההמשך יבוא
