בס"ד
היה לילה שקט, כולם ישנו רק מנורת רחוב אחת הבהבה כאילו מתריעה מפני משהו
שש בבוקר הטלפון זועק, אני מסתכל בהודעות מבין שיש טבח ולמעשה התחילה המלחמה
אנו צופים שומעים רואים כל היום, עוד לא מעכלים את המצב. לבנון נכנסת לתמונה גם
המתח עולה החשש מירי רקטי, ממות. מחכים לפינוי, הבנו שיש פינוי. הנחתי שיהיה פינוי מסודר
ככה בבירור שלי עלתה התמונה שהרווחה אמונה לעשות פינוי. לא סמכתי על ראש העיר איתו דיברתי
חודשים לפני שהחלה המלחמה ממנו שמעתי תירוצים ואמירות מתנשאות כלפי האוייב וזלזול.
אכן התחיל פינוי, אני מחכה לאב הקהילה שלי לעו"ס של הקבילה התומכת לנכים שלי. שיצרו קשר
יגידו אנו מתפנים למקום זה וזה יחד עם כל הקהילה בצורה מסודרת. מחכה ומחכה ולאט לאט מבין
שזה לא יקרה, הפינוי היחיד הוא דרך טלפון למשרד התיירות לפקידות שלא מכירות את המצב שלי
לא של השכנה שלי שגרה איתי עד יעבור זעם. כלום אפס. אני וולריה נכים נכות לא קלה.
אין פינוי מסודר, יש לחץ, לא פונים אלינו לסדר מלון עדיין, מתפנים לבית של קרובת משפחה.
וחשבנו שנסתדר יותר מוגנים מהבית, חופשיים ללכת לבוא, להרגיש טוב.
רק חשבנו, זמן קצר אחרי שנינו במצב, של לא מוצאים את עצמינו. ולריה מאבת את זה עושה ניסיון אובדני,
למחרת מחליטים חוזרים הביתה. אבל המצב בעיר לא טוב ירי וסיכון..
אז עושים מה שכולם עושים, מתפנים לאן שהקצו לנו מלון, תל אביב, מלון "אמבסי" ממש מול השגרירות
אורזים מה שאפשר, לוקחים את החתולה שלי, ארז תרופות. תיק עם חומר רפואי ונוסעים לשם.
החדר סביר, חדר אוכל? אין. חניה אי אפשר להזיז את הרכב כי אחרי שניה תתפס החניה חנו ואין מקומות קרובים לחנות,
אני מתקשה ללכת מרחק מעל 50 מטר.
מסתבר שהאוכל בחמגשית מזעזע, אוכלים בחוץ זה יקר, הכסף נאכל מהר, גם המרחקים ללכת למקום גדולים
הרגליים נפוחות כואבות, נכנסים שוב למצוקה גם נפשית ולריה בעיקר שוב ניסיון אובדני, בזמן שאותי אישפזו לבדיקות לב
היא לקחה מנת יתר של כדורים.
תוך זה, מתחיל מסע של שיחות טלפון ושיחות פרונטליות עם כ 15 גורמים שונים. לאף אחד אין פתרון עבורנו.
ניסו לארגן לנו אוכל ממקור אחר גם זה לא צלח.
התייאשנו חזרנו הביתה שוב, בבית יותר טוב.
אז אני רואה כתבה על המלון שהיינו בו והגישו שם אוכל מקולקל. מזל שלא אכלנו את זה
עובר זמן המצב מחמיר, עכשיו הדיבור על מלחמה כוללת עם לבנון, בזמן הקרוב ממש עולה יותר ויותר
אז שוב מתפנים, מלון קרוב יותר כי ולריה בטיפול נפשי בסביבה. אני כבר לא רוצה רחוק מידי מהבית.
הפעם..נו צדקתם אפילו שבוע לא החזקנו. אין לנו יכולת להחזיק להיות רחוקים מהבית.
אז חוזרים לעיר, בשיחות עם מתאם השיקום הנפשי שלנו מסתבר שעשו מחקר על הפינוי של נכים מכל הסוגים
וגילו הפלא ופלא שהיו צריכים לפנות אותנו יחד מלכתחילה, עם המדריכים והצוותים. כך היה קל יותר לכולם.
מבקרים חברים אחרים שבקהילת נכים, גם הם בודדים ובמצוקה, אחת חזרה לכפר גלעדי, עיוורת שיש מטחים כבדים ואזעקות …רוב היום לבד עד שבן זוגה חוזר מהעבודה.
עכשיו בבית כותב את הדברים אחרי 7 אזעקות, טילים שנפלו בעיר. לילה ועדיין לא קיבלנו הודעה שחזרנו לשגרת מלחמה, ההוראה להיות צמודי ממ"ד.
מה עושים? הפעם לא עושים. התאכזבנו די ומספיק, מעדיפים את המצב הזה של ירי, של מתח מתמשך, של מוגבלות בתנועה. של מוות. אבל בבית, בפינה שלנו, עם האוכל שלנו. חתולי הרחוב שלנו, אולי גם להיות לבד בלי המוני אנשים סביב. בלי מסגרת של שעות אוכל מחייבות. בלי מאות מטרים רק במלון להגיע מהחדר למעלית ומשם לחדר וחוזר חלילה כמה פעמים ביום. ביתו של אדם מבצרו. במקרה שלי זה כל עולמי גם אם יהיה פה קברי.
די לנו, פסו אמונים מבני אדם. נתפלל לאלוהים. ננסה להיות טובים. העיקר לא להיות שוב נכים מפונים.
כל הזכויות שמורות לשגב ירון
