גזר דין

ג   ז   ר       ד   י   ן   /   עמירם פאל

         נשמתו של ג'ורג' סטיבנסון בחנה במבט מהתל קמעא את התהלוכה העגומה, מעוטת המשתתפים, שהלכה אחרי ארונו. כל נושאי הארון וגם שלושת המלווים היו שכירים. אפילו האדם אותו מינה ליורשו לא העז לבוא ולהיפרד מג'ורג' סטיבנסון, הנוכל העשיר, הידוע לשימצה.

      מיד אחרי נפילת רגב האדמה הראשון על ארונו החל סטיבנסון בדרכו הארוכה. הנשמה הלא טהורה פילסה את דרכה בין העננים ודרך השערים המרובים. מטפסת ביגיעה, היא רטטה יותר ויותר ככל שקרב רגע האמת, ככל שקרבה אל כסא הכבוד, אל בית הדין העליון מכולם. חטאיו של ג'ורג' סטיבנסון היו אכן קשים ורבים מספור.

        במעין הרף עין נזכרה הנשמה האומללה כי כבר היו דברים מעולם. רק לפני כמה עשרות שנים, שנות ארץ כמובן, היא פילסה את דרכה בתהליך דומה ולאותה מטרה.

       בזעזוע ניכר השכיחה מעצמה נשמתו של ג'ורג' סטיבנסון את העבר. היא התייצבה בפני כסא הכבוד ולא כעת היה הזמן להעלות זכרונות, איומים ככל שיהיו. היה עליה להתרכז עכשיו בעתיד בלבד.

    גזר הדין היה ברור מאליו אף הוא. רק מספר השנים היווה עדיין תעלומה מסויימת. הכל ידעו עם זאת, שהעונש יהיה כבד מאד, הולם יפה את כובדם של החטאים.

     "ג'ורג' סטיבנסון לשעבר, הינך נידון בזאת, עקב מעשיך הנפשעים על פני האדמה, ל – 120 שנה בגיהינום. נשמה אומללה, העלמי!"

    בכיו של התינוק שיצא אותו רגע לאוויר העולם היה חזק ומזעזע מכרגיל. האם המאושרת הסתכלה בילדה בשמחה ובגאווה. הלידה הזו הייתה קשה וארוכה אמנם, אך לבסוף עברה בשלום. גם האם וגם התינוק יחזיקו מעמד. רק נשמתו הצעירה של התינוק לא הייתה מאושרת. עדיין הדהדו בזיכרונה שרידי השפעותיו של ההלם שספגה שניות ספורות קודם לכן. ברור שאת המשפט עצמו כבר לא זכרה הנשמה הצעירה – 120 שנה בגיהינום.

ס   ו   ף